בואו נעשה משהו טיפה שונה מבדרך כלל. אני אספר לכם סיפור קטן. לא אני כתבתי או המצאתי אותו. למעשה, הוא כמעט זכה באוסקר. זה הסיפור:
מילדרד, גרושה מבוגרת ממיזורי שבתה אנג'לה נאנסה ונרצחה, לא רואה התקדמות בחקירת הרצח זה שבעה חודשים. היא הרוסה, המומה, שבורת לב, חייה מרוסקים. היא מחליטה לשכור שלושה שלטי חוצות ולפרסם עליהם את כאבה ומחאתה. בשלט הראשון נכתב: "נאנסה תוך כדי רציחתה". בשלט השני נכתב: "ועדיין ללא מעצרים?" ובשלט השלישי: "הכיצד, מפקד המשטרה וילובי?"
מפקח המשטרה וילובי – האיש שבמשך שבעה חודשים לא התקדם עם החקירה – הוא אדם אהוד מאוד בעיירה. הוא מנסה לשכנע את מילדרד להסיר את השלטים וטוען שאינם הוגנים כלפיו, כי עשה כל מה שיכול היה לעשות כדי לפענח את הפרשה.
מילדרד לא משתכנעת. היא יודעת שלא עשה מספיק. מכאן ואילך מתגלגלת דרמה אנושית מטלטלת: וילובי מגלה למילדרד שהוא סובל מסרטן סופני, ושוטר מטעמו גם מאיים עליה ועל משרד הפרסום. מילדרד לא נכנעת – לא לסחיטה הרגשית ולא לאיומים המשטרתיים – והשלטים נשארים במקומם לחודש נוסף, לאחר שתורם אלמוני מממן את הישארותם.
לבסוף מפקד המשטרה וילובי מתאבד. במכתב שהוא משאיר למילדרד הוא מגלה לה שהוא התורם האלמוני להשארת השלטים.
אני לא יודע אם "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", סרט אמריקאי משנת 2017, מזכיר במשהו את ישראל 2024, אבל אתם יכולים למתוח בקלות את הקווים המקבילים:
משפחותיהם המרוסקות של 134 החטופים. חצי שנה ללא התקדמות. מפקד עליון אהוד, אפילו נערץ על אנשים מסוימים, שטוען שלא הייתה לו דרך להתקדם בשחרורם, ומה רוצים ממנו, ולא אחריותו, וגם אם כן, נו, מה רוצים ממנו. חוץ זה יש לו בקע.
שלטי חוצות נגדו. שלטי חוצות שמוציאים אותו מדעתו. משטרה אלימה בהסכמתו.
אבל מכאן, הדרכים מתפצלות: בישראל, 134 המשפחות נותרות להתבוסס באימה, בחידלון, בייאוש ובזעם, והאחראי – שטוען שעשה הכל, והוא בהחלט עשה ועושה הכל, כדי להישאר בתפקיד – לא מתכוון לגלות אנושיות, לקחת אחריות או להיות אפילו לרגע, לפני כל פוליטיקה או שיקול אחר, בן אדם.
כי החיים הם לא סרט הוליוודי זוכה אוסקרים. החיים – לפחות כשזה נוגע לחטופים ובני משפחותיהם – הם סרט אימה גרוע שסופו לא בהכרח, וייתכן שבכלל לא, טוב.
לפעמים אני מתעורר בבוקר – או תופס את עצמי באמצע היום – עם מועקת חטופים כבדה שמתיישבת במרכז הסרעפת וצורחת לי בראש: אלוהים, הם שם. הם שם ברגע זה. הם פצועים, גוססים, צורחים, או מעולפים, מיואשים, אדישים. הם בוודאות מורעבים, סובלים, מעונים. אני לא רוצה לחשוב על נאנסות או נאנסים. לפעמים אני מצליח לא לחשוב.
לרוב המשא המחשבתי והרגשי הזה הופך פשוט כבד מדי. בלתי אפשרי מדי. כמויות הכאב, הסבל והיגון – של כל מה שאירע בכלל מאז 7 באוקטובר ועד לרגע זה, ועניין החטופים בראשו – הן יותר מדי, ואני מרגיש קצת כמו שהרגשתי כילד כשהתוודעתי לראשונה לסיפורים הבלתי נתפסים על אירועי השואה: שאין לי דרך לעכל את רמת הכאב הזו, שזה גדול עליי, שאני גוש של כאב וזעם שלעולם לא יתעכלו.
משא הכאב הופך בלתי נסבל במיוחד במוצאי שבתות, אם אני מגיע להפגנות החרישיות והזועקות בכיכר החטופים בתל-אביב. בהתחלה הייתי מגיע כל שבוע; בהמשך לא עמדתי בזה יותר. בשבת האחרונה אהובתי הלכה. היא חזרה בוכה. "זה היה נורא, הם אמרו שהם עוברים לרחוב, שהם בעצמם לא עומדים בזה יותר".
על הבמה, היא סיפרה, עמדה שירה אלבג, אמה של החטופה לירי, ופשוט צרחה את נשמתה. צרחה את הסיוט, את הפחד, התסכול, חוסר האונים. אחר כך עלה בעלה אלי, ואמר: "ניסינו להילחם בשקט, זה לא עוזר. אנחנו מכבים את האורות. ניפגש ברחובות".
ואני מבין, ואין שום בעיה להבין, את המשפחות האלה שנשבר להן, שלא יכולות יותר. שלא מסוגלות להמשיך לקום מדי בוקר לתקתוק השעון שאין להן דרך לדעת אם השעה בו היא "רבע למאוחר מדי" או "מאוחר מדי וחצי", ופשוט להמשיך לנדוד, עם שלטי האהובים החטופים, בין פגישות, ראיונות, הפגנות קטנות, ועוד ועוד – ואז עוד – תחנונים.
פשוט אי-אפשר יותר. פשוט אין יותר דרך להבין, למשל, איך יחיאל יהוד, ששניים מילדיו – ארבל ודולב – חטופים בעזה, מתחנן להתקבל לפגישה אצל הוד מעלתה שרה נתניהו, ולא נענה. השבוע הוא סיפר על זה בראיון.
פשוט אין דרך להאמין שממשלת ישראל, רגע לפני שתצא לפגרה – כי היא הרוויחה אותה, נכון? וכי בסך הכל אין שום דבר בוער על הפרק, לא ככה? – מנפנפת הורי חטופים ונרצחים ב"יאללה-יאללה" (ח"כ פינדרוס) ו"עוף לי מהעיניים" (השר אדלשטיין).
לכן אפשר, ועוד איך אפשר, להבין את המחאה הזועמת שהתפרצה השבוע מחדש. זו לבה מבעבעת ומוצדקת לגמרי של ייאוש ותסכול, והיא מתערבבת – ואין דרך שלא – עם הכעס על אי-לקיחת האחריות הממשלתית, על הגישה המתנערת ומשולחת הרסן, על חוסר הרצון המופגן של נתניהו אפילו להציע הודאה בכישלון ובחלקו בו. אבל לפני הכל, זו לבה רותחת של בני משפחות שהגיעו לישורת האחרונה. לקצה גבול הזמן והיכולת.
אף אחד מאיתנו לא היה נוהג אחרת במקומם. אף אחד מאיתנו לא היה מחכה חודשים רצופים בשקט יחסי, בזמן שבן או בת זוגו, ילדיו או הוריו בשבי, רק כדי לקבל לבסוף את הבשורה המטופשת מכולן: שהממשלה יוצאת עכשיו לפגרה. לא; כולנו היינו יוצאים לרחוב ודורשים מהממשלה רק דבר אחד:
תהיו בני אדם. תעשו את הדבר הנכון כבני אדם.
לא הדבר הנכון פוליטית, מגזרית, הישרדותית. הדבר הנכון אנושית.
מה הדבר הנכון אנושית? אתם יודעים בדיוק: קחו אחריות. הכירו במה שקרה במשמרת שלכם ומזערו נזקים בדרך היחידה שעוד נותרה: תביאו אותם הביתה. עכשיו. כנסו למו"מ או לרפיח או לשניהם – לכולנו ברור מה צריך ויכול להיעשות. תחזירו אותם בחיים, כי אנחנו לא נוכל לחיות עם האופציה האחרת. כמובן שאתם תוכלו, אנחנו יודעים שתוכלו – אתם תוכלו לחיות עם כל דבר כל עוד החיים האלה הם בקואליציה. אבל אתם תהיו לנצח מקוללים, לנצח שותפים לפשע מחריד, לנצח פחות מבני אדם.
תהיו מפקד המשטרה וילובי; האיש שנותר בן אדם ועשה את הדבר הנכון, גם אם באיחור, גם אם במחיר הקרבתו העצמית. תהיו בני אדם, כי אחרת המדינה הזו באמת תישרף. ולא כי מישהו אמר "לשרוף את המדינה". היא תישרף, בפשטות, מצער, מיגון, מחרטה ומחיים שיכולתם להציל ובחרתם שלא.
כי שלושה שלטים באבינג, מיזורי, אולי עושים את העבודה. אבל 30 שלטים באיילון, או בכל מקום אחר, לא מזיזים פה לאף אחד.
