ב-12 במארס, קווין קיטס, מאמן נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת צפון-קרולינה סטייט, ישב על הכיסא החם. השמועות היו שלאוניברסיטה נמאס מהבינוניות שהוא הגיש לה. שש השנים הראשונות שלו היו סבירות. אבל עכשיו, הקבוצה שלו סיימה את העונה הרגילה עם ארבעה הפסדים רצופים, ונכנסה לטורניר הליגה שלה (ACC) כשהיא חייבת אליפות כדי להיכנס לטורניר המכללות.
צפון-קרולינה סטייט הייתה צריכה אליפות, והיא קיבלה ניסים. היא זכתה באליפות הליגה שלה אחרי ניצחונות על דיוק, וירג'יניה (בהארכה, אחרי שלשה עם הקרש בשנייה האחרונה של הזמן החוקי), והאחות צפון-קרוליינה בגמר. בטורניר עצמו היא רשמה ארבעה ניצחונות והגיעה לפיינל-פור כמדורגת מספר 11, הדירוג הכי נמוך שממנו הגיעה קבוצה לשלב הזה (שש קבוצות אחרות עשו זאת לפניה).
בין לבין היא העניקה לצופים את החוויה האופורית של לראות את דיוק מפסידה במשחק שמעיף אותה מטורניר, פעמיים. את די-ג'יי בארנס ג'וניור, 2.06 מטרים על 275 קילוגרמים, עם עבודת רגליים של פרד אסטר, כריזמה של ראש מוסד וחיוך של ג'ורג' קלוני, האיש הכי כיפי לראות אותו משחק כדורסל כרגע (וגם את אביו ביציע). בארנס קלע 29 נקודות ב-68.4 אחוז נגד דיוק.
אבל יותר מכל, העלייה של צפון-קרוליינה לפיינל פור לראשונה מאז 1983, היא מסע בזמן 41 שנים לאחור, לניצחון שלה על יוסטון בגמר, 52:54 מהטבעה בשנייה האחרונה של לורנזו צ'ארלס. ובעיקר לריקוד וריצת הניצחון של המאמן ג'ימי ואלבאנו, מנסה ללא הצלחה למצוא מישהו לחבק איתו את ההישג.
