תחליפו אותי / שעון הקיץ כבר צווח "תחליפו אותי". תחליפו משהו, תשנו דעות, קחו את הארץ ברצינות לפני שתיחרב לנו במו ידינו.
"מה זה? החיים שלנו שווים פחות?" זעקו המילואימניקים הנעלבים והכועסים למול גלי ההדף החרדיים המסרבים להתגייס שעה שמשפחות חטופים יצאו להבעיר את נפש הארץ במצוקתם הנוראית.
ובין לבין.
מתחת לחופת העצים עמד לו חקלאי פיכח (ופיקח) מהצפון שהיקב שלו נפגע בפעם הרביעית מחיזבאללה וצעק די! אחרי שפונה מביתו ולא מצא ארץ אחרת כתחליף.
היה גם לרגע אחד שקט סביר ומרגיע כשדבורה אביבית חלפה ליד האף שלי, אבל הרגע חלף בן-רגע. שקט מסתבר לא מוצאים אפילו ב"ברלין בלוז", הסדרה ההיפסטרית החדשה על זוג שהלך לחפש חיים אחרים בברלין ומה מצא? תגלו לבד.
הכל פה / לא ייאמן איך במקום אחד מצטברים כל כך הרבה זעם, כאב, תקווה ואבל, לצד פה ושם גם רגעי נחמה. אני נסעתי להופיע השבוע במנורה, הקומיסרים הודיעו על פרסי ישראל עם רק אישה אחת, וכשהסתבר לי דרך 103fm ששידרו את מבחר שיריו של נתן יונתן ושהסיבה היא שמלאו 20 שנה למותו של המשורר, נזכרתי באיש שהיה לי ידיד לכתיבת שירים ושכיניתי הרומנטיקן האחרון בשירה העברית.
כאמור הלחנתי רבים משיריו של נתן יונתן, אבל הנה אחד שמתאים לתקופה. זה שיר עלום יחסית ושמו "רק עלה", שבו שם נתן יונתן את השיר בפיו של נוח, הבחורצ'יק השיכור שבזמן המבול נשלח להפלגה קרוזית להציל את כל הזוגות של חיות הקיום העולמי.
נוח פונה ליונה הלבנה ששלח לראות אם המים מהמבול הנוראי ירדו. ובעיקר אם השחיתות הדורית הסתיימה, ואם נוכל להקים את הכל מחדש אחרי מה שקרה.
היונה התמימה חזרה רק עם עלה. וכשהיא לא עונה לנוח, הוא מתבאס וזועק לה ולעצמו "למי יש כוח להישאר לבד בהרי האררט?" (אררט הוא אותו הר שעליו נחה התיבה).
ליל חתונה / השירים של נתן יונתן הרומנטיקן האחרון עם הבלורית הענקית היו יחסית קלים להלחנה בזכות המבנים שלהם, אבל לא היו מיועדים מעולם להופעות פארק או לבלומפילד אלא להיות מושרים מתחת עץ תפוזי זהב בשעון הקיץ.
מיינד יו, שירים לפעמים אומרים הרבה יותר מהודעות דובר צה"ל. הנה דוגמה מחיי: יודעים מה הייתה המתנה שאבא הביא לי בליל חתונתי? לא כלי גילוח, לא שווארמה ולא מכונית, אלא את את ספר שיריו של נתן יונתן שנקרא "שירים בערוב הים". ומה אבא כתב לי בהקדשה בעמודו הראשון? "לבני המתחתן, ממני, בתחושה של 'בערוב היום'. אבא".
שירים בכיסים / אני בומר. מודה באשמה. בומר זה אחד כזה שלא מתמצא בטרנדים, ויש להניח שהסיבה היא שאני שייך לדור התמימים ההם עם בגדי החאקי והמצעדים של צה"ל בהובלת תזמורת צה"ל בניצוחו של זיקו גרציאני.
אז זה זורק אותי לשאלה מה סוג הטרנדים שמעצבים את הנעורים כיום? האם המלחמה הנוראית? סיפורי הגבורה? הורים, משפחה, בית ספר, חברים, סמארטפונים ואולי גם ממ"דים, פחדים ורקטות.
מה שבטוח שהיום הם גדלים על שירת הסמסים והטיקטוקיאדה שעה שאנחנו בגילם גדלנו עם שירי משוררים שתלשנו מספרים בכיסים.
אז אני יודע ששירה זו שפה קשה. ואולי אתם אומרים עכשיו "מה לנו ולזה בזמן השיח הקשוח והלא-פואטי המתרחש כרגע בארץ". אבל יש בשירה "הסמלה" של המצב. ולכן אנא קראו בבקשה את השיר הבא דווקא של המשורר אמיר גלבוע, משנת 1987. אותו אמיר גלבוע שכתב את "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", כתב את השיר המצמרר בשם "יצחק". הוא כותב ככה על עקידת יצחק המופרסמת:
"לפנות ערב טיילה השמש בתוך היער...
'אבא אבא מהר' והצילה את יצחק,
ולא יחסר לאיש בסעודת הצהריים...
ואבא נסתם קולו ופניו מחווירים.
ואז הוא זועק: זה אני הנשחט בני. זה אני הנשחט".
כמה מצמרר השיר המנבא איך אבא שנשחט על ידי הרוצחים המתועבים בעוטף לא יכול היה להציל את בנו האמיץ.
הבלורית / אני אוחז לעת ערב בספרו של זיו יונתן, בנו של נתן יונתן. זה ספר מרגש מאד ששמו "במקום פרידה" ובו מדבר זיו אל אביו באינטימיות (ממנו דליתי את השיר "יצחק") ועושה איתו חשבון נפש לפעמים מר ואוהב.
"הוא היה משורר בלי שולחן", מעיד עליו הבן זיו.
ותפס אותי הסיפור הבא שסיפר עליו, איך באחת מפגישות הרדיו שלהם התפתחה בין האב והבן שיחה מחויכת על בלורית השיער הלא-שקטה של נתן. והוא הסביר לבנו שהטעות התרחשה עוד בנעוריו במיקומו השגוי של "השביל" בצד הלא-נכון בשיער.
וכשקראתי את הקטע הזה חייכתי. כי באמת לבני דורי הבחירה בשביל הנכון הייתה בעייתית אצל הספר השכונתי בחיים ובתסרוקת.
הוראת חיים / מנוע החיפוש של החטופים עלה השבוע במאבק הצודק להחזרתם. וחוסר בושת היוצאים "לפגרה" הביא לחשוב שמתברר שאין צדק גם כשהיד על ההדק.
ואני שואל את עצמי מה היה נתן יונתן, שכתב את "האיש ההוא", "הרדופים", "שיר אהבה ישן” (אניטה וחואן) או "חופים הם לפעמים געגועים לנחל" אומר על המתרחש פה, שעה שאנחנו עדיין תולשים את שערנו כלא מאמינים לסיפורי הזוועה המתגלים לנו יום-יום. ואני נוהג תמיד לצטט בעניין זה את מה השאיר לנו כהוראת חיים בשיר "הרדופים", שבו כתב "אל גובה השמיים, גם אתם גם אנוכי, לא נגיע כנראה", ורמז שדרושות לנו תמיד מידתיות וצניעות כדי לא לעוף על עצמנו בביטחון גדול מדי.
הביקור / בזמן מלחמת יום כיפור צילצל אליי נתן יונתן בקול רועד וביקש אותי להלחין שיר שכתב לבנו ליאור שהיה ילד ונהרג במלחמה. "לכשתגדל ליאור שלי ילדי, תאחז בי אבא פתי בידי", כתב שם על בנו ליאור כשהיה קטן, שיר ששרתי השנה בהלווייתו של ליאור ארזי ז"ל משלדג שנהרג בעזה ונקבר בגבעת חיים איחוד. שתי מלחמות שנושקות זו לזו מבחינת ההזנחה וההיבריס.
אחר כך נזכרתי שכשנתן יונתן חי עדיין בקיבוץ שריד, באתי אליו לבקש ממנו לסדר עבורי מילולית את השיר "האיש ההוא" כדי שאוכל להלחין אותו. הוא עשה לי קפה שחור עם גרגירים ואילו אני לא יכולתי להוריד את העיניים מהבלורית הענקית המפורסמת שלו. וכשסירב לסדר את השיר עבורי ושלח אותי לדרכי עם המשפט "כשתהיה ראוי לשיר, הוא יהיה ראוי לך", התבאסתי מאוד, אבל עובדה ששנים אחר כך הלחנתי ושרתי אותו.
ועל מי כתבת את השיר? העזתי לשאול אותו לפני שנסעתי הביתה.
"עליי", אמר נתן יונתן הרומנטיקן האחרון. "אני האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות", אמר וגמר אותי.
ולבסוף סמי / האם חלמתי שפעם נסעתי לפגוש את הסופר סמי מיכאל שהלך לעולמו השבוע ושנתקלתי באיש הכי חכם שכתב את "ויקטוריה", "חצוצרה בואדי" ו"שווים ושווים יותר"? האם חלמתי שצעדתי על מדרכות העיר שלומי עם זה שלא זכה לפרס ישראל שהיה ראוי לו לפני רבים? האם חלמתי שהצחיק אותי? האם חלמתי שכשנודע לי דבר מותו השבוע בעיקר נאנחתי בצער, אוי.
