עוד לא מגמה חיובית ברורה, כבר כן שיפור קל. זהו מצבו של הנשיא ג'ו ביידן בסקרי בחירות לנשיאות ארה"ב, המתוכננות להתקיים ב-5 בנובמבר. המתחרה נגדו, הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, עדיין מוביל עליו בסקרים, אבל טווח היתרון צומצם ל-1% עד 3%, לעומת 3% עד 5% בסקרים מקבילים בראשית השנה.
ההתחזקות (הקלה) של ביידן מיוחסת בעיקר למדיניותו הכלכלית ולא למדיניותו המזרח תיכונית המעניינת אחוז זניח מהמצביעים. לדוגמה: אמנם רק 34% ממשתתפי הסקר המשותף למכון האריס ואוניבריסטת הרווארד סבורים שכלכלת אמריקה מתקדמת בכיוון הנכון, אך זו כבר עלייה לעומת 31% בסקרים קודמים. במקביל אחוז האמריקאים החוששים שהמשק מידרדר ירד מ-63% ל-58%. עוד נתון דומה: 44% מהמשיבים בסקר (ובסקרים אחרים, ובם של ה"ניו יורק טיימס" ומכון סיינה) סבורים שכלכלת ארצם חזקה מבעבר, עלייה של 2% עד 3%. במקביל הצטמצם במקצת הרוב הגורס שהכלכלה חלשה.
אי-שביעות הרצון העממית הגבוהה ממצב הכלכלה מפתיע את הכלכלנים האמריקאים. פרופ' פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, מכנה אותה "מתקפת חרדה היסטרית מקרו-כלכלית", שהרי העובדות, לדעתו, הפוכות. הכלכלן פרופ' ג'וסטין וולטרס אף מרחיק לכת: אמריקה, לתפיסתו, במצב הכלכלי הכי מזהיר בהיסטוריה של הזמן החדש. האבטלה נמוכה מאוד, השכר הריאלי בעלייה, והממשל מזרים תקציבים נדיבים להשקעות בתשתיות, בקידום שכבות חלשות ובסובסידיות למגזר היצרני כדי לשפר את כושר התחרות שלו.
ואם כה טוב, למה רק 27% ממשתתפי הסקר של האריס-הרווארד מתארים את מצבם הכספי האישי כמשתפר ו-47% (!) כמידרדר. ולמה התזוזה לטובת ביידן כה שולית?
השתתפתי במפגשי כלכלנים אמריקאים האוהדים את המפלגה הדמוקרטית; הם התעמתו עם הסוגיה המעיקה והשיבו עליה שלל תשובות פסיכו-פוליטיות המתכנסות לאחת: הנרטיב השולט בשיח התקשורתי וברשתות החברתיות הוא הגורם המרכזי. המוני מצביעים נופלים קורבן לביקורת שוצפת על כלכלת ביידן שאינה הוגנת ואינה עובדתית והם מפנימים אותה כאמת. "מה שדרוש למפלגה הדמוקרטית כדי לנצח בבחירות", אמר פרופסור אחד, "אינו תיקון הכלכלה, אלא מסע לשכנוע בוחרים שהם טועים בתחושותיהם ובשיפוט הכלכלי שלהם". הכישלון טמון בהסברה ולא בעשייה; נשמע לי מוכר.
תסכול הכלכלנים מובן. ממשל ביידן מנהל באומץ ובנחישות מדיניות כלכלית-חברתית בגוון שמאלי מתקדם. הוא מוכן להשלים עם גירעונות תקציביים בסדר גודל של 5.5% עד 6% מהתוצר המקומי ועם זינוק מתמשך ביחס בין החוב הציבורי לתוצר, שהוא כבר היום כפול (לפי מדידה מקובלת) מישראל. מוכן להזרים תמיכות לתעשיות העלולות להיפגע מיבוא "לא הוגן" מסין, ולהסתכן בביקורת חריפה של כוהני הסחר החופשי ושל ארגון הסחר העולמי. ולמרות יחסיו הטובים עם ראשי קהיליית העסקים, ביידן מוביל מאמצים משפטיים לפירוק תאגידי הענק. יש כלכלנים אמריקאים המגדירים את מדיניותו כמהפכה, כ"קפיטליזם מסוג חדש, השם במרכז את הגברת התחרותיות על ידי מאבק במונופולים ובתאגידים גדולים ודוחה את המדיניות של מסים גבוהים ותשלומי העברה סוציאליים גבוהים", לדברי פרופ' טים וו מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. ויש המשבחים דווקא את הצהרות ביידן בדבר העלאות מס מיוחד על החברות הגדולות מאוד; זו הדרך, הם אומרים, לחלוקה מחדש של כוח כלכלי לטובת האזרח הפשוט והיזם הקטן. והתמורה הפוליטית? זו, כאמור, מתעכבת, מהססת להתממש. נראה שבעלי העסקים הקטנים, שכירים בשכר נמוך ומשפחות החיות בעוני ועל סף העוני בשש המדינות הקריטיות לניצחון ביידן בבחירות לנשיאות, ובהן פנסילבניה ומישיגן, לא מודעים לעולם הכלכלי הנפלא שהכין ומכין בשבילם הנשיא המכהן. בבואם לספור כל דולר ולבחור בין תרופות למחברות, הם מאוכזבים מהנשיא ש"לא עמד בהבטחות לאנשים כמונו". עלייה מחודשת באינפלציה כתוצאה מהתייקרות הסחורות הגלובלית עלולה להרחיק אותם לחלוטין מהקלפי – ולהבטיח ניצחון לטראמפ ולמפלגה הרפובליקנית הגזורה למידותיו. כפיות טובה? רק חוסר מודעות, מעדיפים להתנסח כלכלנים שאיתם דיברתי.
ואף על פי כן, בביקורי בארה"ב התחזקתי בדעתי שבהיעדר מפולת כלכלית על רקע גיאו-פוליטי ובהיעדר הרעה בולטת בבריאותו הפיזית והנפשית, ביידן יגבר על טראמפ בבחירות לנשיאות 2024, כשהפירות של מדיניותו הכלכלית יבשילו וייטיבו עם רבים. טראמפ לא יחזור לבית הלבן; האומה האמריקאית לא תבחר להתאבד.
מה שלא הובלט
הדין והחשבון השנתי של בנק ישראל, ספר עבה ועמוס לוחות ותרשימים צבעוניים, הוא הסיכום המקצועי החשוב ביותר של ההתפתחויות הכלכליות בשנה הקודמת לפרסומו (בדרך כלל בסוף מארס). אתגר הסיכום של 2023 היה תלול במיוחד ובנק ישראל עמד בו בכבוד רב, בלי לגלוש לפוליטיקה מפלגתית ובלי להתחכך בפופוליזם. אך למקצוענות יש מחיר: רוב הדוח נותר בגדר כתב סתרים שלא מונגש לציבור. להלן שלוש, מבין 12 לפחות הסוגיות הכלכליות שהדוח חוקר ומאיר ושלא זכו להבלטה ראויה.
• במרוצת 2023, עד אוקטובר, צמחה הכלכלה הישראלית בקצב שנתי מרשים של 3.8% והתוצר העסקי זינק ב-4%. הצמיחה הושגה על אף "תעסוקה מלאה ודשדוש בהיקפי הסחר העולמי", כותבים מחברי הדוח. לכוונות הקואליציה לבצע "הפיכה משפטית" ולמחאה ההמונית שפרצה בעקבותיה לא הייתה, מסתבר מפרקי הדוח, השפעה בולמת על הפעילות הכלכלית הריאלית. כן הושפעו שער השקל שפוחת בהפתעה ומדדי הבורסה בת"א שפיגרו אחרי שוקי המניות בעולם. חצי נחמה, לפחות.
• כלכלני בנק ישראל נכנסו לעובי הקורה של הטענה, ולפיה היבוא המוגבל כביכול של מוצרי מזון לארץ אשם במחירים הגבוהים. הם מצאו שהטענה "עדיין" אינה נתמכת על ידי עובדות. ראשית, כותב בנק ישראל, שיעור יבוא המזון מסך צריכת המזון – 24% כעת לעומת 16% ב-2016 – "לא נמוך בהשוואה בינלאומית, אם מביאים בחשבון את גודל האוכלוסייה ואת ריחוקה הגיאוגרפי של ישראל מהשווקים העיקריים". הוא אפילו גבוה מהמקובל בשורה של מדינות אירופה. שנית, וזו האכזבה, פעילותה הנמרצת של הממשלה להגדלת יבוא המזון לא השפיעה על מחיריו הריאליים לצרכן (התייקרות פחות אינפלציה כללית) וגם לא על המחירים בהשוואה לארה"ב והאיחוד האירופי.
בנק ישראל אמנם ממליץ להמשיך ולעודד את יבוא המזון, אבל מזהיר: "ההקלה על היבוא אינה פתרון מלא ומיידי ליוקר המזון בארץ". הייקור נגרם גם על ידי דרישות הכשרות והמע"מ הגבוה על המזון, להוציא ירקות ופירות טריים. נשאלת השאלה האם ישראל במצבה הנוכחי יכולה להרשות לעצמה לייבא יותר מרבע מהמזון הנצרך בתקווה לא מבוססת עובדתית שהוא יוביל להוזלה מקומית.
• אשתקד, כולל רבע שנה של מלחמה, נרשם בחשבון השוטף של מאזן התשלומים הבינלאומי של ישראל עודף של 25.3 מיליארד דולר – סכום פנטסטי – כ-5% מהתוצר המקומי. שיא של כל הזמנים. עתודות מטבע החוץ, שנוהלו על ידי בנק ישראל באופן מוצלח ביותר, עלו ב-20 מיליארד דולר למרות החלטת הנגיד למכור מיליארדי דולרים לייצוב שער שקל.
ובשורה תחתונה: לא רק שלישראל אין חוב חיצוני נטו לזרים, אלא שבסוף 2023 העולם היה חייב לישראל 243 מיליארד דולר, כמעט רבע טריליון דולר נטו (!). לכן לא היה היגיון כלכלי בגיוס חוב דולרי יקר על ידי משרד האוצר כפי שגויס לפני כחודש, ולא היה היגיון בהורדת דירוג האשראי למדינה שיש לה חשבון הון בינלאומי כל כך חיובי - כפי שאכן נימקה השבוע חברת פיץ' את אי-הורדת הדירוג של ישראל.
