לא מעט גבות התרוממו אז ב-2006 כשהתברר שלמנהיג חמאס מעזה, שזה עתה מונה לראשות הממשלה ברשות הפלסטינית, יש שלוש אחיות עם תעודות זהות ישראליות. השלוש, ח'אלדייה, סבאח ולילא, כמו 15 אלף עזתיות אחרות, נישאו בשנות ה-70 וה-80 לאזרחים ערבים, התאזרחו ומתגוררות עד היום בתל שבע.
1 צפייה בגלריה
איסמאעיל הנייה. סבאח הנייה נלקחת מביתה בתל שבע למעצר. הגבולות הם לא באמת חסם
(צילום: דוברות המשטרה, AP/Vahid Salemi)
"אני לא מבין למה האחיות מסרבות להתראיין או להצטלם עם איסמאעיל הנייה", אמר אז סאלם אבו-רקייק, ראש מועצת תל שבע בעבר, והוסיף: "אם הנייה היה אחי הייתי גאה בו מאוד ושמח שמדברים עליו, למרות שרבים כאן לא אוהבים אותו". תושבי תל שבע סיפרו אז שהאחיות לא חגגו את ניצחון אחיהן בבחירות, בין היתר משום שהן לא דתיות כמוהו. כעשור מאוחר יותר התראיין אחד מאחייניו של הנייה (שטוענים שהוא דומה לו מאוד), בפנים מוסתרות, וטען כי המשפחה בזה למנהיג חמאס שמסתתר בבונקרים, בעוד אזרחים תמימים נהרגים בעימותים.
סיפורן של האחיות זכה השבוע להד לאחר שהמשטרה עצרה את סבאח הנייה, אלמנה ללא ילדים בת 57, באשמת מגע עם גורמי חמאס מרצועת עזה, קשירת קשר לביצוע עבירות ביטחוניות, הזדהות עם גורמי טרור ומעורבות בהסתה. במסגרת המבצע המתוקשר, שזכה לשם "זריחה מקומית", נתפסו בביתה גם סכום כסף גדול ומטיל זהב, שלפי הנרמז נועדו לשמש גורמי טרור.
הפעם האחרונה שאחיותיו הישראליות של הנייה עלו לכותרות הייתה ב-2015 לאחר שבית המשפט גזר על שתיים מהן, סבאח ולילא, שמונה חודשי מאסר על תנאי בעקבות יציאתן בלי אישור לעזה בשנים 2012-2013. השתיים יצאו דרך מעבר רפיח לבקר את קרובי משפחתן, בהם גם איסמאעיל הנייה עצמו, ששימש באותה תקופה מנהיג חמאס ברצועה ומשמש כיום כיו"ר הלשכה המדינית של הארגון. ב-2018 הן ביקשו לצאת להלוויית אחיהן הגדול בעזה, אבל סורבו.
המקרים הללו מציפים תופעה רחבה של קשרי משפחה הדוקים בין אזרחים בדואים רבים לרצועת עזה. זו זיקה שמלווה במתח בסיסי שמתעצם עכשיו במלחמה. מבחינתם של השבטים הבדואיים שחיים במרחבי סיני, רצועת עזה, הנגב, הר חברון וירדן, הגבולות המדיניים המודרניים הם לא באמת חסם. השבטים ממשיכים בקשרים הדוקים - בין שבאמצעות מעבר מסודר בין המדינות ובין שלא.
לכמחצית מ-300 אלף האזרחים הערבים החיים במחוז הדרום (20 אחוז מתושבי האזור) יש קרובי משפחה מדרגה ראשונה בעזה, ביו"ש או בירדן. הנישואים עם נשים עזתיות הם תופעה שפרחה לאחר מלחמת ששת הימים, אך הצטמצמה בעשורים האחרונים כשאת העזתיות מחליפות נשים מיו"ש, בפרט מאזור חברון.
המתח שהצטבר בקרב הבדואים בשנים האחרונות והתפרץ בשומר החומות היה על רקע תחושות קיפוח (66.6 אחוז מתחת לקו העוני); ניכור הצעירים כלפי מקורות הסמכות המסורתיים (מחצית מבני 19-24 הם חסרי מעש); התגברות האלימות, בעיקר בשל סכסוכי חמולות; והשפעת גורמים קיצוניים, בפרט דאעש, כמו בפיגוע שביצע תושב חורה בשם הארגון ב-2022 בבאר-שבע ובו נרצחו ארבעה אזרחים.
חמאס ער למתח בציבור הבדואי ומבקש לנצל אותו. שומר החומות היה מבחינת הארגון דגם מוצלח שהוא ניסה לשכפל, למשל בליבוי הפרות הסדר בראשית 2022 בדרום סביב הנטיעות בשטחים שהבדואים טענו לבעלות עליהם. תאופיק אבו-נעים, ראש מערך ביטחון הפנים של חמאס - ובעצמו צאצא למשפחה בדואית משבט חנאג'רה שעקרה ב-1948 מאזור באר-שבע לרצועה - טען אז כי הציבור הבדואי הוא "פצצת זמן אנושית שמטילה אימה על ישראל".
7 באוקטובר הכה את החברה הערבית כולה ואת הציבור הבדואי בפרט בהלם. רצח 24 אזרחים ערבים, חטיפת אחרים (רובם בדואים) ונפילת חיילים ערבים בקרבות בעוטף ובתוך עזה טילטלו את הציבור הערבי. סרטונים שהפיצו מחבלי הנוח'בה, ובהם תועדה הוצאתה להורג של בדואים כ"בוגדים", חרכו את הרשת. ברקע, הידהדו סיפורי גבורה של אזרחים בדואים שהצילו אזרחים אחרים ביום הטבח, וכן עדותו המצמררת של חמיד אבו-עראר שתיאר איך מחבלי חמאס רצחו בדם קר את אשתו פאטמה (אם לתשעה) למרות שזיהו שהיא מוסלמית לפי החיג'אב שעטתה. מתוך הזעזוע העמוק, התפתחו מפגני סולידריות חסרי תקדים בין יהודים לערבים, כמו החמ"ל האזרחי המשותף ברהט.
ואולם ככל שמתארכת המלחמה, מתפוגגים ההלם והסולידריות ומתפתחים רגשות טעונים יותר. רבים מהבדואים מוטרדים מהפגיעה בבני משפחותיהם בעזה. "זו תחושת קריעה, כמו לחזות בעימות בין שני אחים או בנים שלך", מסביר איברהים חסנאת, יו"ר עמותה חברתית בשם "קפא". "בן משפחתי פרחאן אל-קאדי [מהיישוב הלא-מוכר כרכור סמוך לרהט] נחטף ב-7 באוקטובר ממקום עבודתו [כשומר בבית אריזה בקיבוץ מגן], ויש סיכוי שמי שמחזיק בו כעת הוא בן משפחה אחר של שנינו".
"למרות המתח, הרוב המוחלט של הבדואים נאמנים למדינה", מסביר עומאר אלאעסם, ראש מועצת תל שבע, ששניים מבני יישובו נרצחו בטבח. הפעמיים שבהן היו אזרחים בדואים מעורבים בפיגועים מאז תחילת המלחמה, שתיהן בשבועות האחרונים - בצומת בית קמה (שבו נרצח רנ"ג אורי מויאל ז"ל) ובתחנה המרכזית בבאר-שבע - זוכות לגינוי נרחב מצד מנהיגי הציבור הבדואי. "מדובר בעשבים שוטים, ובמקרה של צומת בית קמה, זה מקרה תמוה. ניתנה אזרחות לאדם שחי עד גיל 18 בעזה, בעוד סבתות עם נינים לא זכו עד היום להתאזרח", טוען טלאל אלקרינאוי, ראש עיריית רהט ויו"ר פורום ראשי הרשויות הבדואיות בנגב.
לאווירה המתוחה תורם גל הצווים וההריסות המתגבר והתחושה שלאחר כמה חודשי הפוגה חזרה ממשלת ישראל להרס נרחב של בנייה במגזר הבדואי. הן אלקרינאוי והן אלאעסם מתארים חיילים בדואים שנלחמים בימים אלה בעזה ובתיהם מועמדים להריסה. "בעיר שלי חיים 81 אלף איש, מהם כ-7,000 בצריפים, באוהלים או ביחידות דיור צפופות שמכילות כמה משפחות יחד. כשאתה מגיע לחלק מהאזורים בעיר אתה לא יודע אם הגעת למחנה הפליטים ג'באליה בעזה או ליישוב בישראל", אומר אלקרינאוי.
מקבלי ההחלטות שמפגינים לפרקים תבונה בהקשר של החברה הערבית, למשל בהחלטה לאפשר עליית אזרחים ערבים לתפילות בהר הבית במהלך רמדאן, נדרשים לבחון מהלכים דומים, דוגמת חזרה מהקיצוץ הרחב בתוכנית החומש לחברה הערבית שעליו הוחלט באחרונה, והגבלת היקף ההריסות בדרום. כל זאת, לצד עידוד גיוס לצבא (במיוחד בקרב הבדואים), ופיתוח מיזמים לשירות אזרחי וקהילתי - מיזמים שזוכים לאוזן קשבת בחברה הערבית שמוטרדת ממצוקת הצעירים. וכך, מתוך המלחמה עשוי אולי להיוולד עיצוב מחודש ליחסים בין המדינה לאזרחיה הערבים.
