בצילום: לי (32) והכלבה ג'וי
הבית? 4 חדרים בשכירות במשק במושב. 4,000 שקל כולל ארנונה. "אני פה ארבעה חודשים. זה מציאה כי מאז המלחמה הגיעו המון מפונים לערבה ויש מצוקת דיור מטורפת והמחירים קפצו. כשהגעתי לבית חשכו עיניי, אבל החלטתי לקחת אותו ולשפץ בעזרת חבר את המטבח. פירקתי הכל ועשיתי חדש, יצא מגניב וכיפי. יש לי נוף להרים בירדן ורק בשביל זה הייתי מוכנה לשלם. קמה בבוקר ורואה את הנוף, זה שווה הכל".
מאיפה את? "נולדתי בערבה ובגיל שלוש אמא החליטה שהיא רוצה להתפתח אז עברנו לפרדסיה. אבא שלי המשיך להיות על הקו והגיע רק בסופי שבוע. בגיל 12 החלטתי שדי, אני רוצה את התיכון לעשות בערבה. לא התחברתי למרכז. בערבה זו ילדות אחרת. טוסטסים, פויקה ומדורות. זו בועה טובה, שקט ומרחבים. הנפש פתוחה. אני לא רואה את עצמי היום חיה במקום אחר למרות שחייתי תקופה בת"א".
ת"א? "אחרי הצבא הגעתי לעיר ומחיים שקטים קיבלתי את ת"א הארדקור. בנים, מסיבות, חבר'ה, אלכוהול ואהבתי את זה לכמה שנים. נכנסתי ללמוד ברביבה וסיליה קונדיטוריה והבנתי שאני מתה על זה, אבל ההורים רצו שאעשה תואר וקונדיטורית זה כאילו לא נחשב. התחלתי ללמוד הוראה, אבל השתעממתי ולא רציתי לנגב נזלת לילדים בגן ואחרי שלוש שנים עזבתי. התקשרתי להורים ואמרתי להם 'אני קונדיטורית', הם הבינו. והתחלתי לעשות מאפים".
קונדיטורית? "התחלתי לעשות דוכנים לעוגיות ומיני-קאפקייקס בימי שישי בחיפה. תמיד חלמתי על אוטו גלידה. אולי כי בגיל 16 כשהייתי באוסטרליה עם משלחת של הסוכנות, זה נתקע לי בראש. לא הכרנו כאלה בארץ והחלום שלי היה שיהיה לי טריילר כזה. ואז, אחרי פרידה מחבר, חזרתי רגע להורים בערבה כדי להתאושש והתחלתי לעשות קייטרינג לצימרים. קראתי לזה 'או-לה-לה'. התחילו לבקש ממני אוכל לימי הולדת ולאירועים קטנים. זה תפס בטירוף. אחרי שנתיים הבנתי שכלכלית טוב לי, נפשית טוב לי אבל אני רווקה ומה עושים פה?"
רווקה? "באותו זמן הכרתי מישהו מהמרכז ופשוט עזבתי עסק מצליח כי הרגשתי שהאהבה קוראת לי. הגעתי לפרדס חנה, חשבתי שזה בסטייל של הערבה מבחינת הרוגע, האנשים והקהילתיות אבל לא היה שם כלום בשבילי. יש לי אהבה אבל אף אחד לא הכיר אותי, ואין פרנסה. התחלתי לנקות בתים. אמא קיבלה חום. זה הפריע גם לחבר ולהורים שלו, אבל אני מאמינה שכל עבודה מכבדת את בעליה וכדי להגיע לטופ אתה צריך לעבור בתחתית. ההורים שלי נתנו לנו חיים טובים ואף פעם לא שמתי לב למנקה אצלנו, ופתאום אני מבינה שאני זו המנקה. במקביל התחלתי להניע את הקייטרינג. הייתי מתקשרת לאנשים ומציעה את עצמי. זה להוריד מהאגו. בערבה היו עומדים אצלי בתור. בשלב מסוים הבנתי שלא טוב לי וחזרתי".
ערבה? "אין על הערבה. לנסוע לעבודה בין החווארים בשקט - אין לזה תחליף. הזמן פה זורם אחרת. זה זמן ערבה. שכרתי יחידת דיור וכל הציוד שלי חיכה במחסן אצל ההורים והעבודה חזרה, כאילו חיכו לי. ואז החלטתי להגשים את החלום של הטריילר מאוסטרליה והבאתי פוד-טראק מסין. במקום לבוא לצימרים עם ארוחות בוקר - שיבואו אליי. יכולתי להתמקם בעין יהב שהוא מקום מרכזי יותר, אך החלטתי שזה יהיה בחצבה בדשא המרכזי. מכריך או שניים זה עלה לכמויות מטורפות".
עבודה? "עבדתי 20 שעות ביום גם בקייטרינג וגם בפוד-טראק. המוח שלי התפוצץ. העמסתי על עצמי יותר מדי ופתאום היו לי עובדים ואירועים וראיתי שאני לא נהנית ואין לי את הרוגע של הערבה. לא קל לוותר על כסף, אבל יש מי שדאג למעלה שהדברים יסתדרו. יצאתי למדבר להתנתק כדי לחפש כיוון. חודש אחרי נשרף המחסן של ההורים עם כל הציוד. כולה ביקשתי רמז קטן, לא אסון. לא רק הציוד נשרף אלא כל הזיכרונות שלי שהיו שם. לא היה לי ביטוח אז זה גם המון כסף שהלך, אבל נשאר הפוד-טראק".
פוד-טראק? "הירקות מהחקלאים באזור, הממרחים ממקום בערבה, הקפה מצוקים. הכל מאוד ביתי וכיפי. מרגישים את האדמה והמדבר. ועכשיו כשעברתי לבית גדול התחלתי לעשות פה חוגי אפייה לילדים. יש בהם משהו תמים עם שמחת חיים ואנרגיות שחסרות כאן. זה ילדים מהאזור מגיל חמש עד 12, מחולק לקבוצות".
המצב הכלכלי? "מהתחתית של התחתית ומינוס מטורף אחרי השריפה התחלתי לעבוד כמו משוגעת, והתחלתי עם החוגים והפוד-טראק שעובד מצוין. היום מצבי טוב מאוד. טפו טפו טפו, החיים הם דינמיים".
הפינוק שלך? "לטוס כמובן. וגאדג'טים מטומטמים, זה מביך להגיד. השותף הכי טוב, אפילו יותר מבן זוג, זה הרובוט המנקה. אני מנסה לא להיות יותר מדי חומרית פה בערבה, אך מדי פעם בגדים ואוכל טוב כשרוצים אז נוסעים לת"א. אין לנו פה בערבה יותר מדי".
בן זוג? "שאלת מיליון הדולר. יש לך תשובה? גם לי אין. זה בעייתי פה בערבה. אבל אני לא דואגת. הדברים מגיעים בזמן שלהם".
