שר הביטחון יואב גלנט נסע שלשום לחיפה, להצגה של פעולות פיקוד העורף מול התקפת טילים מלבנון, מסוריה או מאיראן. גלנט ניצל את ההזדמנות כדי לתרום את חלקו למסכת האיומים ההדדית. "אנחנו נפעל במקומות שפעלנו", הבטיח. "אנחנו נפעל במקומות שהאויב מכיר אבל גם במקומות שהאויב לא מכיר".
מאז 7 באוקטובר גלנט מרבה לאיים. הוא מאיים על חמאס, חיזבאללה, סוריה, איראן. כשאני שומע אותו, אני תוהה מה בדבריו הוא חלק משגרת עבודתו של שר הביטחון, אתה מאיים משמע שאתה קיים, מה מהווה חלק מדו-שיח מושכל, מחושב, שמטרתו להרתיע את האויב, מה נאמר כאליבי לקראת האסון הבא ומה מבקש לפרוט על הפחדים של הישראלים ממלחמה שתשיג אותם בבתיהם, עמוק בעורף.
בתמצית, אני לא בטוח על מי הוא מאיים, על האיראנים או עלינו. אולי כדאי שגם הוא ירוץ לסופרמרקט, לקנות מים.
נתניהו מוסיף על איומי גלנט סדרת איומים משלו: הוא מאיים על האמריקאים, על האירופים, על הארגונים הבינלאומיים, על קטאר ועד לאחרונה על ירדן ומצרים. כולם היו מאוימיו.
חסן מהדווי, מפקד כוח קודס בסוריה, היה פגע רע. ישראל חיפשה את ראשו זמן רב. אני רק מקווה שמי שהחליט לשגר טיל אל המבנה הצמוד לשגרירות איראן בדמשק עשה עד הסוף את החשבון, מה התועלת במהלך הזה ומה הנזק. אני לא בטוח שכך היה.
בניגוד לרושם שנוצר בציבור, מאז 7 באוקטובר ישראל מנהלת מלחמה מתגלגלת. יש משאלות לב; אין אסטרטגיה. הניצחון המוחלט לא קיים אלא ברטוריקה השקרית של נתניהו. כשהדברים האלה נכתבו כאן בשבועות הראשונים למלחמה, היו קוראים שהאשימו אותי בתבוסתנות, בבוגדנות, בחבירה לחמאס. עברו מאז שישה חודשים, ובשורות טובות אין. העסקה להשבת החטופים תקועה בין קהיר לדוחא; סינוואר שורד ושולט, מוקף בבני ערובה; 100 אלף מפונים מנותקים מבתיהם ומחייהם; המדינה התכווצה, בצפון ובדרום, ממתינה בחרדה למכה הבאה.
גם אם נתגבר על כל המכות האלה, והלוואי שנתגבר, הסכנה הגדולה בטווח הארוך היא איבוד אמריקה. יש תהליכים היסטוריים שאינם בני תיקון: ברית שנבנתה במשך 100 שנה, העמיקה לתוך דעת הקהל והתפרסה על כל המערכת הפוליטית, יכולה לקרוס ולהתפורר לנגד עינינו. במובנים רבים זה כבר קורה.
אף אחד ממקבלי ההחלטות, לא בצבא ולא בדרג הפוליטי, לא העלה על דעתו שכך יקרה. הלבטים מה לעשות בעקבות אסון 7 באוקטובר התמקדו במהלכים הצבאיים. גלנט וצמרת הצבא דחפו לפעולה דרמטית בלבנון; גנץ ואיזנקוט התנגדו; הרמטכ"ל דחף לפעולה קרקעית בעזה; נתניהו חשש מהמחיר בחללים לצה"ל. היום, במבט לאחור, יש אלופים ורבי-אלופים בדימוס ששואלים למה התחילו את הפעולה הקרקעית בצפון עזה ולא בדרומה, באזור רפיח. בשבועות הראשונים למלחמה אפשר היה להשיג שיתוף פעולה עם המצרים באזור הגבול ולעלות צפונה.
משאלת הלב הייתה שתחת הלחץ הצבאי חמאס יתמוטט, ובעקבותיו יתקפל גם נסראללה. זה לא קרה. קרה משהו אחר לגמרי: תחת הלחץ הצבאי קרוב למיליון וחצי עזתים עקרו דרומה. אלפי ילדים, נשים וזקנים נהרגו בהפצצות. המצוקה בעזה אמיתית. התמונות משם כבשו את הרשת ומחקו את התמיכה שישראל זכתה לה בעולם בעקבות הטבח. המגמה האנטי-ישראלית חדלה להיות הבעיה של ישראל לבדה: היא הפכה לבעיה פוליטית שמאיימת על כל ממשלה ידידותית. ישראל על תקן דרום-אפריקה של האפרטהייד, רוסיה של פוטין.
נאהב או לא נאהב, זה העולם היום. אפשר להזדעזע מחוסר ההגינות של השיח ברשת, מהשקרים, מהגילויים האנטישמיים, אבל אין לנו עולם אחר.
המחדל של 7 באוקטובר נולד מעצימת עיניים נוכח היכולות הגלויות של חמאס; המחדל של אחרי 7 באוקטובר נבע מעצימת עיניים נוכח המגבלות שלנו. האחריות של נתניהו למה שקרה ב-7 באוקטובר חלקית; האחריות שלו למה שקרה מאותו יום ואילך מלאה. הוא אחראי לדחיינות בכל מה שנוגע לסיוע ההומניטרי: הוא התכחש לעובדה שהעיכוב בסיוע יוצר לישראל בעיה אסטרטגית; הוא אחראי לעצירה בטרם עת של הסבבים לשחרור החטופים; הוא אחראי להפיכת כיבוש רפיח – ביצה שמסיבות צבאיות טהורות טרם נולדה – לריב שהציב את ישראל מול כל המערב וכל המדינות הסוניות; והוא אחראי לעימות המחריף עם ממשל הבית הלבן.
הוא אחראי לוואקום שישראל יצרה בעזה, ואקום שמאפשר לחמאס לחזור להשתלט על האזורים שפינינו ובעטיו מחריף הרעב ונהרגים חפים מפשע. הוא אחראי, ואחראים איתו כל חברי קבינט המלחמה, אם הזהירו ואם לא הזהירו.
מותם של שבעת עובדי ארגון הסיוע WCK אילץ ממשלות בעולם לומר, עד כאן. הוא קבר, זמנית או סופית, את אופציית רפיח. חוסה אנדרס, השף שעומד בראש הארגון, הוא אחד האישים האהובים ביותר על הצעירים הליברלים בארצות-הברית. ביידן לא יכול להפסיד אותו. הטעות במקרה הזה כולה נחלת צה"ל, אבל לדעת הקהל במערב נוח לתלות את האשמה בנתניהו. בירושלים מפגינים נגד נתניהו האיש; בעולם מתעבים את נתניהו הסמל.
"די", בכותרת ענק, אומר מאמר המערכת בשער היומון הבריטי "האינדפנדנט". "השבעה שנהרגו הפכו לסמל לכל האי-חוקיות וההפקרות שבה מנהל נתניהו את המלחמה. הגיע הרגע לעשות כל מה שנדרש כדי להכריח את ישראל להפסיק את המלחמה".
אני לא חושב שממשלת ישראל צריכה לקבל הוראות מעיתון בריטי. גם לא ממשלות העולם. אבל אולי הגיע הזמן לעשות את חשבון העלות/ תועלת, מה עוד נותר לנו להרוויח מהמשך הלחימה בעזה ומה אנחנו מפסידים. גם חטפנו מכות; גם אכלנו את הדגים המסריחים; מה בצע להמשיך עד שנגורש מהעיר.
יחד נתנצח
בני גנץ הציע שלשום להסכים על בחירות חדשות בספטמבר. בכנסת לא מיהרו לפתוח יומנים: הקדמת בחירות היא רעיון שקל יותר להציע מלממש. נדמה שיותר משגנץ דיבר אל עמיתיו בקואליציה, הוא דיבר אל אנשי תנועת המחאה שחזרו השבוע לרחובות. חשוב לו להוכיח להם שיש למפלגה שלו אסטרטגיה פוליטית, יעד לשאוף אליו, ושהישיבה שלה בממשלה זמנית. חכו לי, הוא אומר להם. אני בדרך.
הוא מציע בחירות כאמצעי למניעת קרע בעם, כגלולת הרגעה. באוזניי זה נשמע מוזר: בחירות הן בדרך כלל תקופה חמה מאוד גם במערכת הפוליטית וגם ברחוב. הפוליטיקאים פועלים כדי להתסיס, לחדד הבדלים, לטפח שנאה. כאשר יוכרז על בחירות, הימין ייצא לרחובות, ומולו המרכז-שמאל. ברשת יקראו למלחמת אזרחים.
גנץ חושב ההפך: הוא מאמין שכרגע הרחוב הישראלי מבעבע, על סף רתיחה. אם יוכרז על בחירות בהסכמה, המאבק יעבור מהרחובות אל המערכת הפוליטית. למוחים משני הצדדים יהיה כלי לטעון בו את זעמם: הקלפי.
אולי. תמיד יש סיכוי להפתעות בפוליטיקה. מותר לחשוד בו, בגנץ, שהמילה "בהסכמה" מהלכת עליו קסם. למרבה הצער, הישראלים עומדים בפני כמה וכמה סוגיות שצריך להכריע בהן. לפעמים נדרשת מנהיגות: הסכמה איננה תרופת פלא לכל פגע.
הוא מבקש לעשות עוד מעשה יוצא דופן: להתחרות על ראשות הממשלה כשהוא שר בממשלה של היריב שלו. בדרך כלל, מפלגות שמבקשות להקדים בחירות פורשות מהממשלה. הן מעדיפות להגיע אל ראשות הממשלה מהאופוזיציה. אבל האופוזיציה איננה בית שגנץ מרגיש נוח בו, במיוחד לא עכשיו, בעת לחימה, כשרוב בוחריו מעדיפים לראות אותו בתוך הממשלה.
הוא יודע שההשפעה של איזנקוט ושלו על החלטות הקבינט הולכת ויורדת. הוא מאמין, עם זאת, שלא תהיה עסקת חטופים אם הוא ועמיתו לא יישבו בקבינט; בלעדיו נתניהו יצטרך ללכת עוד כברת דרך לעבר בן גביר וסמוטריץ'; בלעדיו צמרת מערכת הביטחון ושירות המדינה תאבד את הגיבוי הפוליטי שלה. לכן בחירות או לא בחירות, הוא יישב בקבינט כל עוד יוכל. יחד נתנצח.
כלא בעזה
שאלתי פעם את נתניהו מדוע קנה דירה ברחוב עזה, הרחוב הכי רועש בירושלים, בבניין הכי מכוער ברחוב. זה היה בקדנציה הראשונה שלו, לפני עידן המגלומניה, כשעדיין היה מסוגל לצחוק על עצמו באוזני עיתונאי.
"לא היה לי גרוש על התחת", השיב.
"אבל עכשיו יש לך", אמרתי.
"אבל מה עם המוביל..." אמר וצחק. באותה תקופה הסתבך נתניהו בפרשה שבמרכזה קבלן ההובלות אבנר עמדי. הוא ואשתו נחשדו בניסיון להעביר תשלומים ממשרד ראש הממשלה לעמדי בתמורה לעבודות פרטיות. הפרשה הסתיימה בסגירת התיק, בדוח ציבורי נזפני של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין וב-70 אלף שקל שנתניהו היה אמור לשלם לקבלן במסגרת הסכם פשרה.
הדירה ברחוב עזה עדיין שם, מוקפת בגדרות שלא היו מביישות בית כלא. הענף הרדיקלי של המחאה הפך אותה ליעד, תחליף צנוע לבלפור. אתה רוצה לריב עם שוטרים? לך לעזה. היא מככבת בדוח שפירסם השבוע מבקר המדינה על מעונות ראשי הממשלה.
נתניהו לא יכול להתגורר בה, לא באמת. דוח המבקר מספר שבפברואר 2023 קבע יועץ מיגון מטעם משרד ראש הממשלה כי הדירה "אינה מתאימה לשמש מעון לראש הממשלה בתרחיש שכולל איומי מלחמה". עוד קבע כי "בזמן אירוע משמעותי ראש הממשלה ומשפחתו אינם אמורים לשהות בדירה". אנשים שאלו מדוע הגיע ראש השב"כ רונן בר להפגנה האלימה ביום שלישי, סמוך לדירה. אף אחד לא שאל מדוע הגיע לדירה נתניהו.
בסך הכל, המבקר ואנשיו עשו את העבודה שלהם. הם תיארו עשור של הפקרות, בזבוז, חזירות, ניצול ציני וטמטום. המספרים מבהילים: המבקר נוקב במספרים שמגיעים, במצורף, ל-72 מיליון שקל, אבל האמת היא שהמספרים גבוהים בהרבה, כי גם אחרי כל הסכומים ששולמו, כל הקבלנים שהתעשרו, כל הציוד המתוחכם שנקנה והתיישן ונזרק, המתחם בבלפור עדיין בשיפוץ. לראש הממשלה יש בתים הרבה, אבל מבחינת המדינה הוא הומלס.
26 חודשים סירבו בני הזוג נתניהו לנטוש את המתחם בבלפור או לאפשר את התיקונים בו, תחילה בגלל שהיו להם דרישות כספיות סביב בתיהם הפרטיים ואחר כך משום שלא הבינו מדוע ההפסד בבחירות צריך להשפיע על מעמדם כדיירים. הדוח מטיל את עיקר האחריות לעשרות המיליונים שבוזבזו על סרבנותם: מכיוון שהמדינה לא יכלה לשפץ בבלפור, היא נאלצה לזרוק כסף על הבתים הפרטיים. בצר להם, פקידי משרד ראש הממשלה הסכימו להפוך את הווילות בקיסריה, ברעננה ובתל-אביב למעונות רשמיים, עם כל ההוצאות הכרוכות בכך. הפקידים עשו זאת על אף שהבתים לא הופעלו לרגע כמעונות רשמיים, אז והיום. ישראבלוף.
לפני שנתיים, בתקופת כהונתו של בנט, עשיתי בנושא הזה בדיקה משלי. מעיון במסמכים ומשיחות עם המעורבים למדתי כמה מנוסים נתניהו ורעייתו במאבקים מהסוג הזה. הם ידעו להתלונן על הפגמים בבניין בבלפור – זכור בעניין הזה הסרטון סוחט הדמעות עם המעצב מושיק גלאמין – אבל בפועל מנעו את תיקון הפגמים. יש מצבים שהתלונה יפה להם; התיקון לא יפה להם.
לעומתם בנט: הוא נפל לכל פח אפשרי. מניתי אז חמישה משגים שעשה בטיפול בבית שלו ברעננה. היום הייתי מוסיף משגה שישי: אילו הגיש תביעת דיבה נגד קמפיין הרעל שהובילה השדרנית אילה חסון נגד הבית שלו ברעננה, לא היה צורך להתדיין עכשיו על מועמדותה של חסון לפרס ישראל.
טעות, אנגלמן, טעות
כותבי הדוח מתייחסים לשומרי הסף במשרד ראש הממשלה כאל קורבנות: הדרג הפוליטי לחץ והם נאלצו להיכנע. אי לכך, הם לא מופיעים בדוח בשמותיהם. זאת דרך אחת. בעיניי עדיפה הדרך ההפוכה: לנקוב בשמות ובכך להבהיר לכל מי שמופקד על התפר בין הפוליטיקאים לחוק שיש מחיר אישי לכניעה.
עד גבול מסוים אפשר להבין את שומרי הסף: כאשר יועץ משפטי או מפכ"ל או ראש שב"כ מתמודד עם בקשה אישית של ראש ממשלה, הוא חושב לעצמו, משא כל כך כבד מונח על כתפיו של ראש הממשלה, למה שלא אקל עליו; או, לחלופין, אני צריך את התמיכה של ראש הממשלה בעניין הרבה יותר חשוב למדינה, או בעניין הרבה יותר חשוב לי ולארגון שלי – רק זה חסר לי עכשיו, שבגלל כמה זוטות הוא ואשתו יראו בי אויב.
זוטא כזאת היא האבטחה רבת-השנים לילד שכבר איננו ילד; זוטא כזאת היא הבריכה בקיסריה, הדירה ברחוב עזה, המטוס המיותר שעלה מאות מיליוני דולרים.
ייאמר לזכותו של מבקר המדינה שהדוח שלו חד ונוקב. הוא למד משהו מאז שנכנס בדחילו ורחימו לתפקידו. מעניין מה ילמד בבדיקה שעורכים עכשיו שני אגפים במשרדו על מחדלי המלחמה: אגף אחד אמור לבדוק את הדרג המדיני; אגף שני את צה"ל ומערכת הביטחון. המאבק על פתיחת הפרוטוקולים, מול משרד ראש הממשלה ומול הצבא, רק התחיל.
חזרה לעזה: במהלך העבודה על הדוח גילו החוקרים ששערוריית המעונות גולשת לזמן אמת: משרד ראש הממשלה שכר שני יועצים כדי לקבוע אילו עבודות הנדסיות נוספות צריך לעשות במעון הירושלמי. היועץ שנשכר על ידי הלשכה המשפטית העריך שהעלות תגיע ל-250 אלף שקל; היועץ שנשכר על ידי אגף הביטחון העריך שהעלות תהיה שלושה-ארבעה מיליון שקל, פי 12. ועדת המכרזים החליטה ללכת על ההערכה היקרה, כמובן. 25 מיליון שקל היו אמורים לרדת לטמיון בדירה ברחוב עזה – באומדן זהיר, פי חמישה או שישה משווייה בשוק. במשרד המבקר מאמינים שהשאלות שלהם בזמן אמת חסכו למשלם המסים מיליונים.
האמת היא שאין מקום להשקיע שקל בדירה בעזה: היא לא מתאימה למגורים של ראש ממשלה, לא בסטנדרטים שדורשת האבטחה היום. המבקר מציע שיקנו לו דירה מתאימה בירושלים. טעות, אנגלמן, טעות: כך בדיוק התחילה הרפתקת המטוס. יתחילו בעשרה מיליון, ימשיכו ב-100, ואז יתחילו התלונות. שיתכבד נתניהו ויעשה את מה שעשה לפיד במהלך כהונתו הקצרה, ייקח את אחת מדירות המאבטחים במתחם בלפור, יבלף שהוא ישן בה ויסגור עניין.
