איך מוצאים נחמה? איך קמים ממשבר? פרשת השבוע, פרשת "שמיני", יכולה להיות מצפן בכל מה שעובר עלינו בחודשים האחרונים. ננסה ללכת בעקבותיה.
• וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. כמו בשמחת תורה, גם הפרשה שלנו מתחילה בחג, ביום משמח מאוד. אחרי עבודה רבה, סוף-סוף חונכים את המשכן, המרכז הרוחני של העם במדבר. יום חנוכת המשכן הוא יום של ברכה, תפילה והתרגשות. אבל אז, בעיצומה של החגיגה, כמו באמצע הריקודים של שמחת תורה, מתרחשת טרגדיה נוראה.
• וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא... וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. משיא השמחה, לשיא האבל. שני הבנים של אהרן הכהן מתים בשיא הפעילות במשכן. ביום החגיגי והשמח בחייו, אהרן הכהן הופך לאב שכול. מאז, אלפי שנים, מסבירים פרשנינו מה היא "אש זרה". הפעם לא נעסוק בכך, אלא בתגובה לאסון. בהתמודדות.
• וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ. צמד המילים הזה, "בקרובי אקדש", מלווה אותנו מהמדבר ועד היום. אלוקים לוקח את הטובים, את הקרובים, את המובחרים, את הקדושים. כמה פעמים אנחנו שומעים את המילים האלה בהספדים.
• וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. שתי המילים האלה אומרות בעצם שלפעמים אין מילים. מול האובדן הגדול, אהרן שותק. מתבונן. משתהה. לא ממהר להגיב ולהסיק מסקנות. נזכיר שאהרן היה הדובר של משה רבנו, שלא היה איש דברים. הוא מונה במיוחד כדי לדבר עם פרעה ועם בני ישראל. ובכל זאת, לפעמים גם איש הדברים דומם. "השתיקה היא היפה שבקולות", קובע משפט חסידי עתיק. שתיקה היא לא פסיביות, היא לא רק אי-דיבור. גם שתיקה היא אמירה אקטיבית, מלאת עוצמה. זו בחירה להתבונן במציאות, להרהר, לחשוב, לא לקפוץ למסקנות.
וכאן מתחיל תהליך הריפוי, השיקום. כמה דברים קורים, בזה אחר זה. קודם כל, כשאהרן שותק, הוא שומע את קולו של אלוקים. רש"י כותב על אהרן שהוא "קיבל שכר על שתיקתו". ומה השכר, מה הפרס? "נתייחד עימו הדיבור". אלוקים דיבר איתו לבדו בהמשך הפרשה. כשאתה לא רק משמיע, אתה גם שומע, דברים עמוקים ופנימיים.
ומה המסר של אלוקים לאהרן? הוא מקבל הוראות לגבי עבודת המשכן הנכונה, המדויקת, מעכשיו והלאה. כלומר, אהרן חוזר לחיים, לשליחות שלו בעולם. זו תחילת הנחמה.
• וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו... וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. משה רבנו פונה אל האבלים, אל אהרן ואל שני בניו שנותרו בחיים, אלעזר ואיתמר. יש כאן אב שכול ואחים שכולים, ששומעים בשורה חשובה: הם לא לבד. הסיפור הזה הוא לא פרטי, הוא לאומי. יש לכם אחים, כל בית ישראל, אתם חלק ממשפחה גדולה, והם יבכו ביחד איתכם את השריפה הזו.
השבוע ישב יעקב ניצן, אבא של סמ"ר גלעד נחמיה ניצן הי"ד, ולמד כהרגלו את הפרשה. גלעד נפל בקרב בצפון הרצועה לפני כארבעה חודשים. וכך כתב לי אביו: "קראתי כעת שהרמב"ן כותב בפירוש שלו על כך שאהרן בכה בהתחלה בקול, ואז השתתק. לכן כתוב 'וידום אהרן'. השנה חשבתי לראשונה למה אהרן השתתק ואז נדם. לדעתי, כאשר הוא שמע את קולם של אחיו, כל בית ישראל, בוכים את השריפה, הם נטלו ממנו קצת מהצער, קצת מהכאב. הם הקלו עליו. גם אנחנו זוכים לתחושה הזו, שעם ישראל בוכה ביחד איתנו, וזה נותן לנו תקווה".
• דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ... אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ: אֶת הַגָּמָל... וְאֶת הַשָּׁפָן... וְאֶת הָאַרְנֶבֶת... וְאֶת הַחֲזִיר... לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. באופן מפתיע, הפרשה ממשיכה מהאירועים הסוערים האלה אל דיני הכשרות. הוראות מפורטות, מה לאכול ומה לא לאכול. חיים שיש בהם גבולות, כללים וסדר. פסוקים שמשפיעים עד היום על הצלחת ועל המטבח של בתים יהודיים בכל רחבי העולם.
והנה מילים לסיכום המהלך כולו. יו"ר ארגון "המזרחי העולמי", הרב דורון פרץ, קם מהשבעה על בנו, סרן דניאל פרץ. "צוות פרץ" הציל עשרות אנשים והמשיך להילחם, בטנק בודד, שעות. דניאל נחשב נעדר ואז חטוף. אחרי 163 ימים הוכרז חלל, והמשפחה החלה לשבת שבעה. אביו שלח נאום עוצמתי באנגלית לכל הקהילות היהודיות הרבות שליוו את המשפחה, ונראה לי חשוב לתרגם את הדברים לעברית:
"האם כל התפילות שלכם היו לשווא? 163 ימים של מצוות ומעשים טובים, והנה מתברר שדניאל נהרג כבר בשמחת תורה. אני יודע שיש תלמידים ששאלו את המורים שלהם: למה התפללנו? אז להם אני אומר: עזרתם לנו מאוד.
קודם כל, בזכותכם התקבל סוף-סוף וידיאו של דניאל, שהחלטנו לא לראות. הרבנים והרופאים ראו את הסרטון וקבעו חד-משמעית שדניאל נהרג בשמחת תורה, ולא סבל מאז. בשבילנו, הידיעה שבמשך 163 יום של דאגה דניאל לא סבל, היא חלק מהנחמה. קיבלנו ודאות, ואנחנו יכולים להתחיל להתאבל. הוא במקום טוב כבר 163 ימים. הכאב והאובדן הם שלנו, אבל אנחנו כבר לא דואגים. החשש התמידי הזה נפסק, וזה מקור להקלה גדולה. אנחנו מאמינים שזה בזכות כל הטוב שעשיתם. התפילות שלכם לא יכלו להחזיר אותו לחיים, אבל במובן מסוים הן החזירו אותנו לחיים.
שנית, התפללנו תמיד על דניאל ועל כל שאר החטופים. למשל, מתן אנגרסט, מתן שחר בן ענת, שהיה איתו בטנק ואנחנו רוצים שיחזור מהשבי בחיים. אנחנו תמיד מתפללים על כולם, ויש עוד רבים. זה חשוב.
ושלישית, התפילה לא רק משנה את העולם, היא קודם כל משנה אותנו. אנחנו משתנים, ואז משנים את העולם. חברים יקרים, כמות האנשים שהשתנו מאז שמחת תורה אדירה. אנחנו לא מפסיקים לקבל הודעות תמיכה, ביקורים של משלחות, תמונות של הפרשת חלה, של עצרות והפגנות בכל העולם, כמו העצרת ההמונית בוושינגטון. כולנו קרובים יותר אחד לשני וקרובים יותר לאלוקים. השתנינו לתמיד.
תמשיכו להתפלל על החטופים, על החיילים ועל כל עם ישראל. תודה".
הסטטוס היהודי: "אחרי פורים, ההכנות לפסח כבר בעיצומן. מנקים, מתארגנים, מתכוננים וגם לומדים על החג. כתוב במקורותינו 'ההכנה למצווה - גדולה מן המצווה'. תהליך ההכנה חשוב מאוד. כדי שפסח יהיה משמעותי, כדי שליל הסדר יהיה חוויה מעצבת, אי-אפשר לנחות אליו בפתאומיות. ההכנה של הימים האלה היא חשובה" (חנן פורת)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
