1.שנה בצל הסכנה
לגדי איזנקוט יש נאום קבוע, בטמפרטורה הולכת ומתלהטת, על נתניהו ושותפיו: על איך הוא גורר רגליים במגעים לעסקה, איך הוא נמנע מהחלטות שיערערו את ממשלתו, איך השיתוק מונע מישראל לתרגם הישגים צבאיים למדיניים. איך הכל, כולל הכל, פוליטי ואישי.
ואז, כשהוא נשאל מתי הם עוזבים, איזנקוט משיב ישר: "השתגעתם? להשאיר את המדינה בידיים של האנשים האלה?"
בחודש הראשון של ממשלת החירום צוטט כאן בכיר במחנה הממלכתי כמעריך את תוחלת החיים של האחדות בשנה. בכירים אחרים במפלגה מיהרו לתדרך שאין מצב, ומה פתאום, ואולי חודשיים גג. בפועל, התאריך לבחירות שבו נקב שלשום גנץ, ספטמבר, מממש את התחזית ההיא.
איזנקוט, שכבר הודיע לאילנה דיין שהוא יכול לפרוש לבד אם יראה שאין טעם בהישארותו, נחשב הגורם המיליטנטי יותר מול נתניהו. כמה פעמים לאחרונה הרים עליו את קולו בישיבות הקבינט. אם גנץ חושש מקריירה עצמאית שלו - למשל בפריימריז לראשות העבודה שננעלים ב-5 במאי - הוא אמור להתייחס לאיומיו ברצינות ולגזור את הפעולות לפיו. בפועל, ההנחה של כולם היא שהפרישה תתרחש לאחר רפיח, על רקע משבר הגיוס, וכאשר התשובה מנתניהו להצעת ספטמבר תהפוך שלילית באופן רשמי. מאי או יוני, בקיצור.
במחנה הממלכתי משוכנעים שנתניהו הודף אותם אל מחוץ לממשלה. בליכוד משוכנעים שגנץ מחפש כל תירוץ כדי לעזוב, בלי שיואשם בפוליטיקה. שניהם צודקים חלקית: נתניהו לא רוצה לזרוק את המחנה הממלכתי, הוא פשוט משוכנע שכך יקרה ממילא, ולכן חדל לספור אותם. הוא משוכנע שמי שהצית את הפגנת חלק ממשפחות החטופים במוצ"ש ואת הפרסומים בעיתונות לקראתה היו גנץ ואיזנקוט. יו"ר המחנה הממלכתי, מנגד, לא מעוניין להישאר יותר משהוא מוכרח, אבל לא יעשה זאת באופן שיכתים אותו רטרואקטיבית.
על שניהם מאיים יריב משותף, עתידי: מפלגה שהיא עדיין בלי שם (כהן? בנט? סער? כל התשובות נכונות?). ימין ניצי-מדיני ומרכז ליברלי-אזרחי, בעד מלחמות יזומות ונגד נסיגות, בעד גיוס חרדים ונגד ממשלה גדולה. נתניהו היה מעדיף לחכות עד 2026 ולהוציא את הרוח ממפרשי המומנטום לשינוי, גנץ רוצה בחירות ב-2024, לפני שמספיקים להתארגן. לו רק היה להם מינימום האמון לתאם מועד מוסכם מתישהו באמצע.
2. שחר של יום ישן
אלוף בצה"ל הביע השבוע בישיבה פנימית את תסכולו: בכל הערכת מצב של האויבים סביבנו השבוע, פעולות ישראל עיצבו את סדר היום. חמאס שבר את הראש מה עושים מול ההישגים המזהירים בשיפא. חיזבאללה התלבט איך מונעים עוד חיסולים בעומק לבנון. האיראנים כינסו התייעצות חירום אחרי מה שהוא לפי פרסומים זרים הסיכול הישראלי המשמעותי ביותר אי פעם במשמרות המהפכה (קאסם סולימאני, כזכור, היה פעולה אמריקאית). ואילו אצלנו בישראל, אמר האלוף, "המעצב" הוא ההפגנות. הכל שואלים אם אפשר יהיה להמשיך לאורך זמן במאמץ המלחמתי על רקע סדק שחוזר ומתרחב לממדי טרום־אוקטובר 2023.
קפלן אותו קפלן, רדמן אותו רדמן, ובכל זאת יש הבדל יסודי בין הפגנות 2023 להפגנות 2024. המחאות אשתקד היו גורם מרכזי בסיכול הרפורמה המשפטית: ממדיהן ותכיפותן סימנו שיש כאן דבר מה אחר. חלק מהמשתתפים היו כאלה שנחשבו עד אז בלתי מעורבים. יציאתם לרחוב אותתה על סדק עמוק בתמיכה בממשלה: הן כוונו אל המרכז הנורמלי והמתלבט, לא אל השוליים.
ממדי העצרת השבוע היו צנועים יותר, האלימות הרטורית והמעשית גברה. באיזו הפגנה שחותרת אל המרכז כדי לשכנע את מאוכזבי ממשלת הימין־מלא־מלא קוראים "בוגד, לך! בוגד, בוגד!" וב"באש, בדם, נחסום את הרודן"? האם נאום שבו נאמר, "לך, כי אתה מועמד לעמוד למשפט בעוון בגידה במדינת ישראל" לגיטימי? השלכת לפיד על סוס ורוכבו השוטר? זריקת גדר על שוטר אחר הסתערות על מעון ראש הממשלה?
הגיבוי להתפרעויות מצד כמה מפלגות אופוזיציה - לזימי בשריפת צמיגים, גולן בנאומים - לא יסייע להפיל את הממשלה, די בטוח שלהפך. הבין זאת חילי טרופר, ששוב היה הראשון במחנה מתנגדי נתניהו לגנות, מקרר את האמבטיה לשאר.
כשפרצה המלחמה נראה היה שהמחאות שלאחריה יהיו קפלן, רק בסדרי גודל אחרים. בפועל קורה בינתיים להפך: המילואימיניקים לא הצטרפו בהמוניהם, ואילו המחאה שהקצינה רק מרחיקה חלק ממי שתמך בה בזמן אמת. אין שם ימין ליברלי, אין מחנה ממלכתי, אין ליברמן. כשאהוד ברק ומשה יעלון הם הנואמים המרכזיים, זה מזכיר שוב שאלה האנשים שהפגינו בבלפור נגד תקנות הקורונה, בפתח־תקווה נגד היועמ"ש, שמופיעים פעם עם צוללת מפלסטיק ופעם עם שושקה. ככה לא בונים מהפך, בדיוק כמו שלהשוות את קפלן לנוח'בות לא מבסס שלטון.
3. להעיר את יאיר
אומרים שילדים הם פרי הטראומות של הוריהם, ומתברר שגם מפלגות. חוקת יש עתיד, שהוצגה לעולם ב־2012, היא התוצאה הישירה של ליל הבלהות המשפחתי במלון קרלטון, שש שנים קודם לכן. טומי לפיד זכה אז בקושי במקום הראשון מול פעיל אלמוני. סגנו אברהם פורז הוכה אחר כך בידי רון לוינטל, שינוי התמוססה אל הרוח. המסקנה של הבן הייתה ברורה: סיבת המוות הפוליטית של אביו היא דמוקרטיזציית יתר.
התוצאה היא שחוקת יש עתיד הייתה הדיקטטורית ביותר, הריכוזית ביותר, שידעה עד אז ישראל. לעומתה, ישראל ביתנו היא אנרכיה. לראיה: עד אז כשרצו לדבר על רודנות מפלגתית דיברו על הרב עובדיה, או על ליברמן; מאז רק על לפיד. בני גנץ, ששליטתו במפלגתו זהה ואולי אף הדוקה ביותר, חמק איכשהו מהדימוי.
עם השנים הטראומות קהו, או שהלחץ גבר, ולפיד החליט לבסוף לקיים פריימריז לראשות המפלגה (לא לפני שנפטר מעפר שלח שהעז לדרוש דבר דומה). התוצאה הייתה אירוע שאיש לא חזה: לא אנחנו, העיתונאים, לא לפיד, שקיווה לתוצאה חד־משמעית, ולא רם בן ברק, המפסיד הצוהל. כמעט קרה לו הגרוע מכל, והוא ניצח.
מתפקדי המפלגה שהצביעו עבור בן ברק הפרו את חובת הנאמנות שלהם כלפי יש עתיד. לכל ברור שבלי לפיד גורל המפלגה יהיה כגורל שינוי בלי אביו. אבל, וזה הכישלון הגדול של כולם, בני אדם הם בני אדם: הם רוצים שידברו איתם, הם רוצים כוח והשפעה, הם שמעו בתקשורת שהם בסך הכל בובות על חוט, וכמו פינוקיו החליטו לרדת מן החוטים ולהיות ילד אמיתי. זה לא היה קורה לו לפיד היה עדיין ראש ממשלה, או לולא צלל בסקרים, וזו חלק מהטעות שלו בניתוח הכישלון של אביו: לא הדמוקרטיה הפנימית הרגה את שינוי, אלא הדמוקרטיה החיצונית, זו שבה המפלגה קרסה בדעת הקהל ואיתה גם מעמדו הכל־יכול של המנהיג.
העימותים גלשו באותו ערב לקבוצת הווטסאפ של הפעילים: "לא ראיתי שהמתפקדים ממלאים מונית עם ארבעה מקומות של אנשים שגייסו למפלגה", כתב אמיר סולרסקי, מבכירי פעילי לפיד, כשהוא מתייחס למי שהצביעו נגד היו"ר ולדעתו לא תרמו למפלגה, ואז השמיע איום: "עכשיו נכון יהיה לעשות גם פריימריז לראשי המטות". "כבר מעכשיו?" השיב לו פעיל תומך בן ברק, "לא מוקדם מדי 'לעשות סדר' למי שחושבים אחרת?" סולרסקי המשיך: "זכותו של חבר כנסת להצביע למי שהוא רוצה, אבל חלקם פחדנים גדולים. ממה הם מפחדים? שלא יקבלו מקום במתנה בכנסת הבאה?" כעבור דקה נסגרה הקבוצה להודעות.
לפיד קיבל צלצול השכמה מחריש אוזניים, ובדיוק בזמן. מה יעשה איתו? בזירה החיצונית הוא יהיה חייב שיקום דחוף של מעמדו, במיוחד אל מול ההתארגנות המחודשת בשמאל ופריחתו של גנץ. בזירה הפנימית - אין בכוונתו להרחיב את הדמוקרטיה. מה שהיה הספיק לו בהחלט.
4. ארץ אוכלת קציניה
מה שעולה מתחקיר ראשוני של חיל השריון ומבדיקות של רשות העתיקות האזרחית, ויאושש כנראה גם בתחקיר צה"ל, מלמד כי תת־אלוף ברק חירם לא היה הגורם העיקרי למותם של בני הערובה הישראלים בבית של פסי בקיבוץ בארי. בניגוד לשמועות הזדוניות, ירי פגזי הטנק לא כוון מראש אליהם "כדי לסיים את האירוע", אלא כדי להקדים הסתערות על הבית, רגע לפני החשיכה, בקיבוץ שבו פעלו 300 מחבלים, 50 מתוכם בבית עצמו. על פי הממצאים כרגע, רוב בני הערובה נרצחו בדם קר בירי קלצ'ניקוב, אך בחודשים האחרונים נוצר הרושם שחירם אחראי למותם.
גם לו התברר, בנסיבות טרגיות, שבני ערובה נהרגו מהטנק, היה על צמרת הצבא להעניק גיבוי חד־משמעי לאוגדונר, ולא להפקיר אותו לטורי דעה מרושעים. בלהט הקרב, בטח חסר תקדים כמו זה שהתנהל בעוטף, קורות טעויות. הלוואי שצה"ל היה מתייחס לחירם כפי שהוא מתייחס לאדריכל המחדל, אהרן חליוה. ראש אמ"ן שיהירותו וזחיחותו מעוררים געגועים לאלי זעירא, מתדרך עוד מחודש אוקטובר שורת עיתונאים, מן הסתם בידיעת הצבא, מסביר ומצטדק. לחירם, לעומתו, נרמז על ביטול אפשרי של מינויו למפקד אוגדת עזה. הרמטכ"ל אמנם מסר לפרסום גיבוי מסוים ("אסור לנו לוותר על ברק חירם") אך לא הבהיר שהוא נלחם על המינוי.
צה"ל הוא ארץ אוכלת קציניה, בדגש על הלוחמניים ועל הלא־שגרתיים שבהם. חירם משך תשומת לב בזכות ראיון לוחמני ל"עובדה" ודרישתו המפגיעה לתמרון קרקעי רחב. קצינים חיוורים ממנו, שבויי קונספציה ומילים גבוהות, התקדמו לאורך השנים בצבא, תוך שכפול של הקונפורמיזם שאפיין את צה"ל, זה שלא איתגר את הדרג המדיני ואת דוקטרינת ההכלה עד שזו התפוצצה בפרצוף.
עכשיו מדברים על אייל זמיר כרמטכ"ל הבא. הוא אמנם אלוף במיל', אך שהותו מחוץ לצבא (לא רחוק מדי, כמובן: הוא מנכ"ל משרד הביטחון ועובד באותו מגדל באותה קריה) הופכת אותו כנראה לאאוטסיידר, רק שלא מספיק אאוטסיידר.
ואולי, רק אולי, יחשבו הפעם ברצינות על הפיכת המטכ"ל על פניו? גוף במשבר זקוק לזעזוע. לא משנה מי יהיה הרמטכ"ל, אולי צריך לקחת כמה תתי־אלופים, כאלה שמחזיקים היום בניסיון קרבי שכמותו לא היה לקצין בצה"ל חצי מאה, ולהקפיץ אותם, בבת אחת? גופמן, גולדפוס, חירם, בר־כליפא. זה מטכ"ל לשאת אליו עיניים.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
