פעם, שכחנו, הייתה התבחבשות בשאלה האם ברק בכר שלא סיים צבא יכול לאמן את נבחרת ישראל. שאלה ששמה אותו במצב המתנה מטאפורי. בימים אלה בכר הוא ששם אותנו, את הנבחרת, על ממתינה, ועל הדרך שלח את קברניטיה לבדק בית: איך קרה שקיבלו ריג'קט ממאמן ישראלי פנוי על משרה שאמורה להיות המשמעותית ביותר בכדורגל שלנו? ואיך קורה שאלו, שעוד איכשהו מפנטזים על מונדיאל ויורו, להלן אנחנו, שוב מצאו עצמם עם אופציה ב', להלן רן בן שמעון?
שני הצדדים הפסידו. הנבחרת קודם, כי מגיע לה, כלומר לנו, אופציה א'. מגיע לנו הטוב ביותר. לא הסגן של הסגן, אלא מאמן מוביל, בעל הצלחות ושיטה מוכחת. מאמן בשיא. ובביצה שלנו אין אחר מלבד בכר. וגם בכר פיספס. בעיקר בגישה. נבחרת לאומית זה לא עוד ג'וב שאתה מודד באופן מחושב. מוציא דף, סרגל, מחלק לבעד ונגד, שוקל: גיל, שכר, יוקרה, הקבוצה הבאה. אם תעשה את זה, סביר שבצד של הנגד יהיה די עמוס.
ובכל זאת, מאמן נבחרת ישראל זה מסוג התפקידים שאתה לא אמור לחשוב עליהם פעמיים. זו שליחות. צו 8. נבחרת לעמוד בראש פירמידת הכדורגל במדינה. לבנות. לנווט. במקרה שלנו לאתחל מחדש. לטעת תקוות במקום שאין בו יותר מדי תקוות. עבור כדורגלן שנקרא לנבחרת אין צורך להסביר חשיבות. הוא תמיד חיכה לרגע הזה. זה לא אמור להיות שונה כמאמן. בטח לא כשמדובר בפרויקט לאומי, הצלת הכדורגל שלנו.
צריך גם לומר שמדובר במשימה שהציפיות בה נמוכות ממילא. את הנבחרת שלנו – דפיקות פח מכל הצדדים, נזילת שמן קבועה, מכה בשאסי מהקמפיין האחרון – אנחנו כבר מכירים. אף אחד לא יתפלא אם הטרנטה הזו תיתקע שוב בעלייה הבאה. מפה אפשר רק לצאת גדול. אבל בכר ויתר על האתגר, על האפשרות לבנות, על השליחות הלאומית.
אי-אפשר שלא לנדוד למחשבה שאולי, אם מכבי חיפה הייתה במקום אחר, אם האליפות והגביע היו בהישג יד, התשובה של בכר הייתה שונה. אבל ניתן לו קרדיט שיש פה משהו עקרוני. שהוא מעדיף קבוצה גדולה. הוא צעיר, בשיא, חבל להתבזבז על נבחרת.
המינוי של בכר היה יכול להכניס רוח חדשה. להלהיב. חבל לו ובעיקר לנו. אה, ובהצלחה בן שמעון.
