כשאנחנו חדלים להבין את העולם // בנחמין לבטוט } מספרדית: מיכל שליו } בבל } 200 עמ'
הקושי בלכתוב ביקורת על 'כשאנחנו חדלים להבין את העולם' דומה במידת מה לקושי בקריאתו. הקושי נובע מהצורך לסווג את הטקסט במונחים שיקלו על עבודתי, האם מדובר בספרות עלילתית? האם מדובר בספרות עיונית? ייתכן שמדובר בשתיהן אבל הספר היה מועמד לפרס בוקר, כלומר הוא כן מקוטלג כספרות, כלומר כבדיון, אז האם עליי להתעלם מהעובדה שהוא סורק, ובאופן די מהימן, את כל פולומוס הפיזיקה של המאה ה-20 ברמה דקדקנית של ספר מחקר?
אפשר לשאול זאת גם כך: האם קורא או קוראת שאינם מתעניינים כלל במתמטיקה ובפיזיקה יוכלו ליהנות מהספר? הרי הספר מלא ברובו במונחים תיאורטיים, בחקר משוואות, בתיאורי מכניקת האטום ובפוליטיקה של עולם הפיזיקה. אם כך השאלה היא: איזה חוזה יוצר לבטוט עם הקוראים והקוראות שלו?
דרך השאלה הזו ניתן לבקר את הספר הזה, כלומר דרך אחת מאבני היסוד של המעשה הספרותי, מערכת היחסים עם הקוראים. לבטוט עצמו מודה שהפרקים הראשונים של הספר מתחילים כתיאור אובייקטיבי של הדמויות, גאוני מתמטיקה ופיזיקה, וככל שהספר מתקדם הוא "מרשה" לעצמו חירות גדולה יותר בכתיבה ומסת הבדיון, ההמצאה של הסופר, עולה על מסת הביוגרפיה והתיאור האובייקטיבי של מהלך הדברים, במקרה זה, פולמוס מכניקת הקוונטים המרתק לכשעצמו. בעמודים האחרונים של הספר, הטקסט משנה את עורו כמעט לחלוטין והופך ליומני, בדיוני לחלוטין, כאילו הסופר שומט את עוגני המחקר המעמיק ונשאר רק עם הסיפור הפרטי, האישי, של הדובר יודע הכל.
כוחו של הספר טמון בהלימה שבין הצורה המתעתעת והנושא המתעתע לכשעצמו. אין לנו דרך להבין את מכניקת הקוונטים, אין אפשרות להסביר אותה בעזרת מתמטיקה טהורה או פיזיקה קלאסית. או בקולו של המספר: "הפיזיקה לא מצאה מציאות מוצקה ובלתי מעורערת כמו זו ששרדינגר ואיינשטיין ייחלו לה, כזו שנשלטת בידי אֵל רציונלי המושך בחוטיו של העולם, אלא ממלכה מוזרה ופלאית, מעשה ידיה של אלה מרובת זרועות שמשחקת בגורל". ובהמשך: "הפיזיקה אינה צריכה לעסוק עוד במציאות, אלא במה שביכולתנו לומר על המציאות".
זו אולי הגדרה הנוגעת למדע אבל באותו המידה זו יכולה הייתה להיות הגדרה נפלאה לאמנות בכלל ולספרות בפרט. באותו האופן, אין לנו דרך להבין את הטקסט שלפנינו במונחים של תיאוריית הספרות שמלמדים בכל אקדמיה. לבטוט, כמו חוקרי פיזיקת הקוונטים, מבקש ליצור "חיה" אחרת, שהיא גם וגם. יש בה מן הבדיון ויש בה מן העיוני, היא גם מתארת את העולם באופן קוהרנטי ואובייקטיבי ככל שניתן, וגם מספרת אותו באופן שנובע בראש ובראשונה מיכולת ההמצאה של הסופר.
האם לבטוט ניסה ליצור "ספרות קוונטית" נוסח שרדינגר? כלומר, שמי שקובע את התוצאה הוא בעצם הצופה, הקורא במקרה שלנו? שעצם המדידה היא זו שמקיימת את הטקסט בתצורתו. איני יודע לומר זאת בוודאות אבל נראה שלכל הפחות הוא מפלרטט עם האפשרויות הרבות הטמונות בטקסט ספרותי. זהו ניסיון אמיץ וברובו לבטוט מצליח לעורר את השאלות הבסיסיות של העשייה הספרותית, שאלות שנראה שנזנחו מעט בתוך תהליך העשייה הספרותית.
ההלימה אינה באה לידי ביטוי רק במטא-טקסט אלא גם בתוכן עצמו. מרתק לגלות כמה מעשה האמנות דומה למעשה המתמטי והפיזיקלי, ולהפך. כמה מדובר בשדות ריקים, לעיתים מאיימים, שאותם יש לצלוח בעזרת כישרון, בעזרת התבונה וגם בעזרת הרגש. כמה כוחות וכמה כישרון נדרש מאדם שהחליט להקדיש את חייו לפתרון חידות הקיום והיקום. במובן זה, יכולתו של לבטוט לתאר את נפשם של הגאונים היא פנומנלית ומהפנטת. איינשטיין, גרותנדיק, שרדינגר, הייזנברג ועוד, מתגלים בספר במלוא תפארתם וגם במלוא עליבותם וחוליים המנטלי והפיזי. הוא כותב, "כל גופו מכוסה צלקות ופצעים מוגלתיים שנוצרו אחרי התפוצצות השלפוחיות, כאילו הפך גופו למפה מיניאטורית של אירופה שסועת המלחמה".
לבסוף לא מרפה ממני המחשבה: כמה קוראים יהיו לספר הזה בעברית? טקסט שאינו מבקש להתחנף לקורא, שמבקש לאתגר את התבונה, שאינו מספק התרה, קתרזיס, שאינו מוליך ביד חמה ומוכרת בנבכי עלילה, שכן זאת אינה קיימת במובהק, שדורש קריאה פעילה. אינני יודע. אני יכול רק לקוות שעוד ספרים מסוג זה יתורגמו לעברית ויעשירו את המדף הדליל מדי של ספרות עכשווית המבקשת לומר משהו על העולם, על האדם, ועל הקשר ביניהם. •
