כשאנו קוראים סיפורים מיתולוגיים, פרי העולם הפגני העתיק, לרוב נדמה לנו שלפנינו סיפורים על-אנושיים ואל-אנושיים, שאין להם קשר של ממש למציאוּת האֶמפִּירית. ואולם, לפעמים מבליח מתוכם רעיון שיש לו רלוונטיוּת רבה לחיינו המודרניים, כאן ועכשיו, שהרי לאֵלים ולגיבורי המיתולוגיה היו סוף-סוף גם רגשות של בני תמותה רגילים, כמו אהבה, שנאה, תשוקה, קנאה, שאיפות נקם. באמצעות ההתבוננות במעשיהם ובמחדליהם ניתן להבין את כוחות הטבע האנושי. גם מגפות, ושאר רעות חולות, התחוללו אז והיום. ספרהּ של נורית גרץ, שנכתב בעיצומה של מגפת הקורונה, מאַזכּר את המגפה שפרצה בתבאי במאה החמישית לפני הספירה והונצחה במחזהו של סופוקלס "אדיפוס המלך".
גרץ יצרה, כדברי יגאל שוורץ (שערך את הספר ביחד עם בִּתה של המחַבּרת, שלומציון קינן), "נוסח חדש של רומן", הכותב מחדש את עלילת חייו של אדיפוס המלך, ומזהה בה דפוסים שניכּרו בחייה. היא בחרה בסיפור העתיק הזה, כדברי שוורץ, כדי לחלץ ממנו "באומץ, ברגישות ובפיכחון בהיר, את סיפור התקופה שלנו ואת הסיפור האינטימי שלה עצמה". "נוסח חדש של רומן", שכּן הדרך היחידה של איש אקדמיה ידוע כמו נורית גרץ - אדם שיש לו משפחה, חברים ותלמידים, שמכירים אותו, ואלפי קוראים שנושאים אליו עין שואלת - לגולל את תולדותיו ולספר על מאווייו מבלי להסתכן בחשיפה מביכה, היא לסַפרָם כ"ביוגרפיה לִיטֶרריה" (כהגדרתו של סמואל טיילור קולרידג'). כך יכול הכותב לצעף את עולמו האישי ולהעטות עליו מלבושים השייכים לתקופות קדומות, ועם זאת הם עדיין רלוונטיים כביום היווצרם.
גרץ מאמינה בכוחה של הכתיבה לשַׁנות את המציאוּת ולצקת לתוכהּ תכנים שלא היו בה. היא אפילו מאמינה ביכולתה של הספרות להאריך את החיים, וכך היא אומרת בפתח הפרק "הילד מקורינתוס": "בשני ספרים שכָּתבתי, 'אל מה שנמוג' ו'על דעת עצמו', ניסיתי להאריך את החיים של אנשים שאהבתי. השיטה הייתה להכריח אותם לזכור. ידעתי שלא נותר להם עוד הרבה זמן אבל האמנתי שכל עוד הם זוכרים וכותבים הזמן הזה יתרחב". ובפרק המבוא לספר ("מה עוד אני לא זוכרת") היא מזדהה עם גורלו של סיזיפוס, ואומרת: "וכך גם אני. לא לוותר לַזמן, להכריח אותו לזרום אחרת [...] איך? פשוט לכתוב, להשהות את היום הזה שרק התחיל, לפַנות בתוכו מקום לימים אחרים". משמע, כבסיפורה של שחרזדה ב"אלף לילה ולילה" הסיפור מאריך את החיים, וגם כשהם דועכים וכָלים לפחות נשארים על המדף הספרים ונשארת האהבה שהושקעה בהם. היא אף מאמינה ביכולתו של הסופר לשַׁנות את גורלו של גיבור קדומים ולאפשר לו לחיות חיים אחרים בעזרת הדמיון היוצר.
מתוך האמונה הזאת, היא מתמלאת תעוזה ומתקשרת לחבר הראשון שלה, שאיתו חלמה להקים בית ומשפחה. שיחה קצרה מגלה לה שאת הנעשה אין להשיב, אך נשארים זיכרונות, לרבות זיכרון מקדמת הילדות בגבעת עלייה ביפו, כשהערבים עדיין היו מקובצים מאחורי גדר תיל והצבא שמר עליהם, ואילו הילדה וחברהּ הערבי עומַר היו פורצים את הגדר מתחת לאפם של החיילים ועוברים אחד אל השני. ורסיסי זיכרון מן הלידה הראשונה, כשעמוס קינן, בעלה של נורית גרץ, מגיע לבית-היולדות עם אריק לביא, והשניים ממלאים את חלל החדר בשירה ובנגינה ובתשואות רמות של הצוות וקהל הסקרנים. דומה שרק גברים נרקיסיים יכולים לחשוב שזוהי מחווה ראויה ליולדת ולבת הרכה שבעריסה.
נורית גרץ ספוגה ורוויה בספרות ובדרמה, העברית והעולמית, וכך נזכרות בספרה, בגלוי או בסמוי, יצירותיהם של עמוס עוז ועמליה כהנא-כרמון, צ'כוב ובקט, פאול צלאן ונלי זק"ש, דויד גרוסמן ואנריקה וילה-מאטאס. זהו מסע אישי המעיר זיכרונות מבית אבא-אמא ומגיע עד להווה, שבּוֹ המחַבּרת מתענגת עם נכדהּ מִפּרק של "סמי הכבאי". יש בספר עירוב מעניין של הלכי רוח ודפוסים קלאסיים עם פואטיקה חדשה ומעודכנת ועם דעות מודרניות על אודות שליטתו של אדם בחייו. הספר נקרע בין ההליכה בנתיב החוקים של העולם הקלאסי, שהתבססו על האמונה ש"הכול בידי שמיים" לבין דטרמיניזם ניהיליסטי נוסח העולם החדש, שלפיו שולט האבּסוּרד בחיינו ויכולתו של האדם להילחם בגורלו היא דלה ומוגבלת. הספר הוא כעין המחזָה של מלחמת דעות ואמונות המתחוללת בנפש המחַברת בדבר אפשרותו של היחיד לחולל שינויים ומהפכות ולהשיג הישגים בני-קיימא. היצירה כולה נסבה סביב רעיון הפְּרֶדסטינציה, ומסקנתה המשתמעת היא כי "הכול צפוי והרשות נתונה".
גורלה של המספרת, כמו גורלו של כל אדם, אמנם נגזר מראש, אך בעזרת תכונות אנוש חיוניות - חוכמה ותעוזה - יכול אדם לדחות את גזר הגורל, או להוציאו מן הכוח אל הפועַל. יכולתו של הפרט להילחם בסטיכיה של הגורל היא אמנם יכולת דלה ומוגבלת, אומר הרומן בסמוי, אך אין פירושו של דבר שעליו להפקיר את עצמו לגורלו, מבלי שינסה לשנותו. עליו לנסות להיטיב את גורלו ולעצבו כראות עיניו, בתעוזה ובתבונה.
לא זו בלבד שנורית גרץ מאמינה ביכולתה של הספרות להאריך את החיים. היא גם מספרת איך החייתה פרח קטן שהיה זרוק בתוך הפסולת שעמדה לפני פינוי, אך סירב לנבול ולא רצה למות. הצהרתה של המחַבּרת: "אבל אני הצלתי פרח קטן ממוות ואני יכולה לכתוב עליו, ומול זה כל השאר לא חשוב..." מזכירה לי את שירה של אמילי דיקינסון, התקדים של רחל המשוררת, שהיא גיבורת ספרהּ של נורית גרץ "ים ביני לבינך", אשר כתבה בשירה If I can stop one heart from breaking: "אִם אַךְ מָזוֹר לְלֵב אֶחָד אָחִישׁ,/ הֵן לֹא כִּלִּיתִי את חַיַּי לַשָּׁוְא;/ אִם אַךְ אָקֵל סִבְלוֹ הַמָּר שֶׁל אִישׁ,/ אִם רַק אֶחָד אֶגְאַל מִמַּכְאוֹבָיו,/ אִם לְאַנְקוֹר רָפֶה יָדִי אָגִישׁ/ וְאַחְזִירוֹ לַקֵּן הַנֶּעֱזָב,/ הֵן לֹא כִּלִּיתִי את חַיַּי לַשָּׁוְא".
"ממילא גורלך נחרץ", נורית גרץ, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 144 עמודים
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
