הקיר // מרלן האוסהופר } תרגום: שירי שפירא } חרגול ומודן } 229 עמ'
אישה נוסעת עם בת דודתה ובעלה לחופשה קצרה בבקתת ציד באלפים האוסטריים. בני הזוג הולכים לעת ערב לכפר הסמוך, ולמחרת בבוקר היא מבינה שנשארה לבדה עם כלבם — וקיר שקוף, בלתי נראה אך מוּחש, חוצץ בינה לבין העולם. הספר מתעד בגוף ראשון את חייה של האישה במחיצת הכלב, ואחר כך גם עם החתולה והפרה ועם צאצאיהן שמצטרפים אליהם. היא ניזונה מתפוחי אדמה ושעועית שהיא מגדלת, ומחלב הפרה, ולעיתים רחוקות גם, על אף הסתייגותה הבולטת, מבשר איילים שהיא צדה. היא מתמודדת עם פגעי מזג האוויר וחיה חיים אוטרקיים ביער, קשים, וגם פשוטים ומספקים. אבל האימה נמצאת שם כל הזמן, בצורת הקיר הלא-עביר, אך גם בצורת הרובה של בעל הבקתה השמור אצלה לשעת הצורך.
הרומן שמספר את הסיפור הזה, 'הקיר', ספרה של הסופרת האוסטרית מרלן האוסהופר שיצא לאור במקור ב-1963, הוא ספר מתעתע. ברמה מסוימת זה רומן על הישרדות, שנכפית על המספרת הכלואה בעולם פוסט-אפוקליפטי. הדמויות האנושיות היחידות שהיא רואה מעבר לקיר הן של גבר זקן עומד על יד באֵר, ושל אישה יושבת ליד בקתה, שניהם בתנוחות מוזרות, כמו התאבנו למוות באמצע פעולה. היא מסיקה שנשארה האדם האחרון בעולם אחרי אסון גדול, ואף שה"מאובנים" האלה מזכירים לה את מתי פומפיי, די ברור לה ש"ההתפרצות הגעשית" שלפניה היא מלחמה עקובה מדם מעשה ידי אדם. עולה כאן שאלה למה לה להתעקש על חייה באמצע שומקום, בתנאים פיזיים קשים, בעולם שאין בו בני אנוש מלבדה, אולי לתמיד? תחילה אמנם חולפת בראשה מחשבת התאבדות, אבל יש לה חידה לפתור (מהו הקיר?), גם אם זו לעולם לא באמת תיפתר. ויש לה סיפור לספר, גם אם לעולם לא יהיו לו קוראים. אבל לא פחות חשוב מאלה: יש לה חיות לטפל בהן.
הדאגה לבעלי החיים שותלת בלב העולם הפוסט-אפוקליפטי ערוגה נאה של קיום כמו-אוטופי, שהופך במידה רבה את המתווה הפוסט-אפוקליפטי לסיפור מסגרת. ועם זאת, הגבולות בין הפוסט-אפוקליפטי לאוטופי אינם סגורים הרמטית, מה שמסביר את התעתוע המבורך שעולה בקריאה, ואת רגשות העונג והצער העמוק המתחלפים בה. החיים ללא בני אדם אינם באמת חיים לבד, שהרי ישנם שונר הכלב, הפרה בלה והחתולה וצאצאיהן. המספרת מתַקשרת עם בעלי החיים במבט, בתנועה. היא לומדת את התנהגותם, היא מזהה את הבעות שביעות הרצון וחוסר הנחת שלהם, מגיבה אליהם ומתרגמת את היחסים עימם לשפה של אינטימיות באמצעות הכתיבה. היא מנסה, למשל, להבין מה מתרחש בראשה של בלה, ואף כמו מעמידה את עצמה במקומה: "אני תוהה איך היא מסוגלת לסבול את השהות ברפת הקודרת יומם ולילה בגפה... אולי לפעמים היא חולמת חלומות, עולים בה זיכרונות חולפים... אני חמימה וחיה. היא חשה שאני רוצה בטובתה. יותר מכך לא נדע זו על זו לעולם".
היחסים החמים והחומלים עם בעלי החיים מתבטאים אפילו בהקפדה לתת לחיות (פרט לחתולה) שמות, דבר שהמספרת מונעת במודע מעצמה, ונותרת חסרת שם לאורך כל הסיפור. לחייה הקודמים בקרב בני האדם היא מנוכרת, ולכן כמוה, גם בעלה המנוח ושתי בנותיה נותרים חסרי שם בסיפור. היא מעולם לא התאבלה על הבנות, על "שתי הכמעט-מבוגרות העוינות, המרירות והלעומתיות שהשארתי מאחורי בעיר... אלא רק על הילדות שהיו לפני שנים רבות. זה ודאי נשמע אכזרי מאוד, אבל אין לי דרך לדעת למי עוד עלי לשקר בימים אלה. אני יכולה להרשות לעצמי את האמת; כל האנשים ששיקרתי למענם כל חיי, כבר מתים".
בממד הפוסט-אפוקליפטי שלו, 'הקיר' מרחיק את האדם מהחברה וכך מפרק את האנושי לגורמים; הוא מפשיט את הרגשות האנושיים (אהבה/ אי-אהבה) ואת ההתנהגות האנושית (אמירת שקר/ אמת) מהמניפולציות החברתיות המַּתְנות אותם, וכפי שיראו הקוראים הוא גם מבקר, קמעה אך בעוז, את יחסי הכוח המגדריים. אבל, אולי בעיקר, הממד הפוסט-אפוקליפטי, והקיר שמסמן אותו, מגיבים למשבר בתפיסת "מה זה להיות אנושי" שהביאו ההשמדה, ההרס והחורבן של מלחמת העולם השנייה, ולחלקה של אוסטריה באסון הזה. עם זאת, הרומן אינו מוותר באמת על האדם, לא ממליץ לו על קיום אוטופי בחברה לא-אנושית, ואף לא מגרש אותו מהעיר ליער. הוא משתמש במקרה הקיצון האוטופי כמורה דרך לבחינה מחודשת של היוהרה הטמונה בהנחת עליונותו של האדם על החיה. יתר על כן, הרומן מצביע על הענווה שיכולה החברה האנושית ללמוד מעולם החי ומהמגע עימו, כדי לממשה גם בתוך עצמה.
מומלץ מאוד לקרוא את הרומן המבריק הזה, המבוצע יפה בעברית של המתרגמת שירי שפירא, ולקנח באחרית הדבר המחכימה של חוקרת הספרות איילת בן ישי. •
