בסוף זה יהיה ככה. עוד שם של חטוף שמת בשבי או שם שהותר לפרסום, 133 גופות יעברו בעסקה של 1,000 מחבלים חיים ואנחנו נגיד שזה מה שיש. וזה יהיה בעוד שלוש שנים, כשכבר לא יהיה מה לעשות ונגיד "העיקר שמצאו מנוחה נכונה". לפחות הם ימצאו מנוחה נכונה או כל מיני שטויות כאלה. וצבי סוכות יגיד: לא הפסקנו את הלחימה! (למרות שהיא הפסיקה מזמן).
אבל בלב נדע שחצי שנה הם חיו, חיו חיי תופת במנהרות, אוכלים רבע פיתה וחושבים שאולי היום זה היום. והם חושבים על היקרים להם, ולפעמים זה כואב מדי לחשוב על היקרים, אז הם כבר לא חושבים על כלום. הם רוצים להיכנע אבל יודעים שאם ייכנעו לסיטואציה, הם ימותו. והם רוצים להמשיך לחיות בשביל המשפחה שלהם שמחכה. אז הם מחליטים להמשיך להאמין, להאמין שישחררו אותם.
והזמן עובר, גם גלעד שליט היה שבוי חמש שנים, בסוף עשו את אותה עסקה וסתם הוא היה שם חמש שנים, כשאולי יכל לחזור אחרי שנתיים, שלוש. והנה כבר חצי שנה, חצי שנה שאגם ולירי והירש כבר לא בבית וכרמל ועדן ועומר וחיים. ואנשים מדברים על "האלימות בהפגנות", כאילו מה עוד אפשר לעשות אחרי חצי שנה שבה לא קרה כלום?
אני זוכרת שקצת אחרי 7 באוקטובר עמית סגל כתב שההפגנות להחזרת החטופים יגרמו להפגנות בקפלן להיראות כמו גן ילדים. והנה ההפגנות מתגברות אבל יש מי שאומרים ש"זה לא בסדר". ושאסור להיות קיצוניים. בזמן שכל מי שיש לו לב יודע שאם חלילה הבעל שלה או הבן שלה או הבת שלו או אבא שלו היו שם, הם היו שורפים את המדינה. אבל אסור להגיד לשרוף, וכל הזמן אוסרים מילים ולא מבינים שדווקא אצלנו, העולם נברא במילה.
כשלרשי הגיעה לכיתה ילדה חדשה מרומניה שהרביצה לו, אמרתי לו שמי שלא יכול לבטא את עצמו מרביץ, כי ככה זה כשאין מילים. והנה לוקחים לנו את המילים. אוצר המילים לביטויי הזעם, ההפקרות, הנטישה ועוגמת הנפש מידלדל, ובכלל יש אינפלציה של כאב. פעם כל חייל שמת היה יום זיכרון ברדיו, עכשיו ממשיכים להשמיע את ביילאמוס.
חצי שנה עברה והסבלנות לא פקעה. היא התרסקה כמו הלב שלנו לרסיסי רסיסים קטנים. איבדנו מלא חתיכות מהפאזל, שאף אחד כבר לא טורח להרכיב. פאזל שסתם זרוק בקופסה. שויתרו עליו כי חסרות בו חתיכות. כי אף פעם לא נהיה שלמים. אולי לא בקרוב ואולי גם אף פעם לא.
