מנחם הברמן, בן 97, נולד בצ'כיה ב-1927. בגיל 16 נשלח לאושוויץ עם משפחתו. אמו ושישה משבעת אחיו נרצחו, אביו שרד, אחות אחת שוחררה מברגן בלזן אך נפטרה מטיפוס מיד לאחר השחרור. הוא שרד את אושוויץ ואת צעדת המוות לבוכונוולד, וב-1950 עלה לארץ, נישא ונולדו לו שלושה ילדים. אשתו נפטרה לפני 11 שנים. יש לו חמישה נכדים, שלושה מהם משרתים כעת בצבא, אחד נפצע בעזה וחזר לשרת. לפרויקט הוא הצטלם עם נכדו יעקב, שעמד להתחיל לימודי תעודה, ובעקבות המלחמה החליט להתגייס לצה"ל. כרגע הוא במסלול הכשרה בשריון.
1 צפייה בגלריה
"הכי מרגש את סבא לראות אותי חוזר הביתה עם נשק ומדים". הברמן והנכד השריונר יעקב
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ניצולי שואה מספרים על התקווה שלהם
מונקאץ': "גדלתי בעיר מונקאץ' במשפחה של שמונה ילדים. כילד הלכתי לתלמוד תורה בנוסף לבית הספר. ב-1939 הגרמנים נכנסו לצ'כיה. שנה אחר כך נכנסו ההונגרים, ואבא נשלח למחנות עבודה באוקראינה ובפולין. מגיל 13 עד 16 הייתי צריך לעבוד עבור ההונגרים בשדות, וחטפתי הרבה מכות. במארס 1944 הגרמנים הקימו שני גטאות בעיר והמשפחה שלי נכנסה לדירת שני חדרים שגרו בה 25 אנשים. עבדנו בחפירת תעלות מסביב לגטו. היו לי פאות לחיים ואמא קשרה לי אותן בכל פעם שיצאתי לעבודה. יום אחד הקשר השתחרר ואחד החיילים בא וחתך לי את הפאה, ופצע אותי קשה בראש".
אושוויץ: "במאי 1944 נשלחנו לאושוויץ. עברנו בסלקציה של ד"ר מנגלה. את אחותי המבוגרת ממני בשנה ואותי שלחו לצד ימין, ואת אמא עם ששת האחים האחרים שלחו לצד שמאל. ראיתי ממרחק של כ-200 מטר את אמא עם אחי הקטן, שהיה בקושי בן חמש, כשהיא ניסתה להרים אותו על הידיים והוא סירב. עברתי בריצה מתחת לחבל לאזור שלהם, חיבקתי ונישקתי אותו והרמתי אותו על הידיים. אחרי חצי שעה התחלנו ללכת. הגענו לאיזה מבנה ענק. מישהו נתן לי מכה חזקה בגב ואמר לי ביידיש: 'מה אתה עושה פה? תן את אחיך לאמא ורוץ מיד בחזרה למקום שממנו ברחת. זה הציל אותי.
שרד את מצעד החיים. מנחם הברמן"אנשי האס-אס שאלו מי יודע לעבוד בחקלאות — הרמתי את היד. חיינו על 300 גרם לחם וחצי ליטר מרק ביום, ישנו על דרגשי קרש, ללא מזרנים. כשאני מתאר את זה עכשיו זה מציף אותי במחשבות על החטופים בעזה. עבדתי גם בפינוי אפר מהמשרפות. רק בהמשך הבנתי שזה אפר של יהודים שנשרפו חיים בקרמטוריום, כולל המשפחה שלי.
"ב-13 בינואר 1945 יצאנו לצעדת המוות, במינוס 22 מעלות. כשהגענו למסילת רכבת ורצו להעלות אותנו, הגיעו מטוסים והפציצו את הקרונות. מאות נהרגו, אני נפגעתי ונכנס לי מסמר לצלע. השכיבו אותי על הגוויות, והיה לי מזל שמי שהיה איתי שם הצליח להוציא לי את הרסיס. עלינו לרכבת ואחרי חמישה ימים הגענו לבוכנוולד — רק כ-20 מאיתנו נותרו בחיים. ב-11 באפריל אחרי הצהריים שמענו ברמקול מישהו שהציג עצמו ביידיש כרב של הצבא האמריקאי והודיע לנו: אתם משוחררים. שקלתי 34 קילו, סבלתי משחפת קשה, הריאות היו הרוסות והרופאים לא נתנו לי סיכוי רב לחיות. אבל שרדתי גם את השחפת. שלחו אותי לבית חולים שווייצרי, ניתחו אותי והוציאו אחת מהצלעות. באחד במאי 1950, בגיל 23, עליתי לישראל".
ישראל: "לא גויסתי לצבא בשל מצבי הרפואי, אבל לא ויתרתי ובגיל 46 התגייסתי ושירתי שלוש שנים. עכשיו שלושה מנכדי משרתים: במגלן, בשריון ונכדה במודיעין. הגדול היה 13 שבועות בעזה ונפצע — יש לו רסיסים ברגל שאי-אפשר להוציא, אבל בקרוב הוא חוזר למילואים. באחרונה זכיתי להגיע למסע הכומתה של נכדי יעקב".
"שלושה מנכדי שירתו במלחמה. הגדול נפצע בעזה — יש לו רסיסים ברגל שאי-אפשר להוציא, אבל בקרוב הוא חוזר למילואים. מנחם אותי שיש לנו צבא חזק"
7 באוקטובר: "זה היה לי מאוד קשה. בני ואשתו עשו איתי את חג שמחת תורה — אנחנו בית דתי לאומי. בעשר בבוקר הייתה אזעקה והבנו שהתחילה המלחמה. התחושה שהביסה אותי באותו רגע — הנה שוב מנסים להשמיד אותנו. אבל למרות כל הזוועות, יכולתי להתנחם שיש לנו היום מדינה וצבא חזק".
הנכד יעקב: "סבא השפיע על החינוך של כל נכדיו מגיל צעיר — הוא עודד אותנו לתרום לחברה, לא רק בצבא. הכי מרגש את סבא לראות אותי כשאני חוזר עם נשק ומדים הביתה. הקשר שלנו הוא ממש ברמת אבא ובן. הוא האדם שהילדים והנכדים במשפחה שלנו הכי מעריכים בעולם. כל המשפחה סובבת סביבו. בר-מצווה חגגתי בגיל 13 יחד עם סבא, שחגג באותו אירוע בר-מצווה לראשונה בחייו, בגיל 90, כי לא זכה לכך בגיל 13 בשואה".
