גרשון קסטלנובו נולד ברומא ב-1930. בגיל 11 נשלח על ידי אמו למנזר בהרי האלפים באיטליה, כדי להצילו ממשלוח למחנות הנאצים בגרמניה. אחרי המלחמה עלה לארץ, לחם בפלמ"ח, היה בין מקימי קיבוץ יפתח ועסק רבות בקליטת עולים. היום הוא כבר חצי שנה במלון ליד הכנרת, מנותק מביתו ומשפחתו, ומתגעגע מאוד לחזור.
2 צפייה בגלריה
"היום קשה לי להביט באלה ששכנעתי אותם לעלות לארץ". קסטלנובו במלון שאליו פונה בגינוסר
(צילום: אביגיל עוזי)
ניצולי שואה מספרים על התקווה שלהם
ילדות באיטליה: "בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ברומא, ימי רדיפות וגירושים, אמא החליטה לפזר חלק מילדיה הרחק מהבית ושלחה אותי בספטמבר 1941 לפנימייה במנזר נוצרי באלפים. נסעתי לבדי ברכבת עד טורינו, שם חיכתה לי דודה ג'ינה, אחותה של סבתא, עם בעלה יעקב, ונסענו למנזר. זו הייתה הפעם הראשונה שעזבתי את המשפחה לזמן ארוך. לא הבנתי את גודל הטרגדיה שמתרחשת על היהודים כולם. הרגשתי נטוש, מורחק בכוונה, לא אהוב. במנזר הייתי בודד ועצוב. הייתי היהודי היחיד שם. היו שם ילדים רבים אבל לא השתתפתי במשחקיהם. בכיתה ישבתי עצוב. לאחר שבוע קראו לי למשרד ושם פגשתי את דודה ג'ינה. זו הייתה עבורי קרן שמש זוהרת. נסעתי איתה לביתה לסוף השבוע, ומאז כל חודש התארחתי אצלה. הציפייה לסופי השבוע הייתה כל עולמי. דודה ג'ינה ובעלה נרצחו באושוויץ".
עלייה לארץ: "מיד אחרי המלחמה עליתי עם משפחתי הגרעינית, שניצלה כולה, לארץ. התגייסתי לפלמ"ח ולחמתי בקרבות השונים. באוגוסט 1948 נשלחתי עם 120 לוחמים ולוחמות להקים את יפתח".
שואה: "עם עלייתי לא עסקתי במה שעבר עליי ועל משפחתי בשואה. הייתי עסוק בדברים אחרים. מה שגרם למפנה היה משפט אייכמן. המשפט נערך בירושלים. שני ידידיי – גרשון שקד ז"ל, חתן פרס ישראל לספרות, ודניאל כהנמן ז"ל, חתן פרס נובל לכלכלה, שגם הם שורדי שואה – נכחו איתי במשפט. מאז נושא השואה לא נוטש אותי. צריך לא רק לזכור ולהעביר לדורות הבאים, אלא גם לשים לב לרמזים ולאותות שעלולים לבשר שמשהו קורה, ולדעת שכל עם יכול לאבד את שפיות דעתו ומוסריותו בגלל שיכרון כוח ושנאת האחר".
ציונות: "ב-1961 חזרתי ליפתח אחרי שנת לימודים אחת בלבד באוניברסיטה כדי להקים בקיבוץ חברת נוער לעולים ממשפחות מעוטות יכולת מארצות המזרח. בהמשך חזרתי ללימודים, ובמקביל עבדתי במסגרת התנועה הקיבוצית בקליטת עולים במשך כעשר שנים. אחר כך הפכתי למזכיר הקיבוץ, ובהמשך גויסתי להקים את מפעל "בית ראשון" לקליטת עולים בקיבוצים. בגיל 70 חזרתי ליפתח, ואז גייסו אותי למועצה האזורית גליל עליון לעזור בקליטת עלייה. בגיל 76 יצאתי לפנסיה, והמשכתי לסייע בקליטת יוצאי אתיופיה".
7 באוקטובר: "היום קשה לי להביט בעיניים של כל אלה ששיכנעתי אותם לעלות לארץ. הבאתי עשרות אלפי יהודים לכאן, מאות מהם הגיעו לבארי, נחל עוז וכפר עזה, את אלו שנקלטו בגליל יצא לי לפגוש שוב ושוב. איך אביט בעיניהם עכשיו? פעלתי מתוך אמונה מוחלטת שיהיה להם הכי טוב בארץ ישראל. אבל כאן לצערי כבר לא בטוח, אף שמעבר לים עוד יותר לא בטוח. זה נורא. דור שלם כבר צמח מהם, ילדים ונכדים שגדלים כאן. אני יודע שהם לא כועסים עליי חלילה, אבל אני מתהלך בתחושה הזאת מאז 7 באוקטובר".
"יש לי בגינוסר עצי פרי, פרחים וציפורים, אבל בתחושה שלי אני כלוא. אני מתגעגע לניחוח עצי הלימון ולציוצי הציפורים בחצר ביתי. שוב עקרו אותי מביתי, במדינה שלי"
להיות עקור, שוב: "מגיל שמונה ועד 18 החלפתי מיטה, בית, עיר, מדינה, יבשת, שפה, תרבות. אמרתי לעצמי שזהו, אני לא זז יותר, ואכן לא זזתי, אבל 7 באוקטובר הבהיר לי שהתבדיתי. שוב עקרו אותי מביתי, וזה קורה במדינה שלי. אני כל כך מתגעגע לבית שלי שעל הגבעה ביפתח. יש לי כאן בגינוסר עצי פרי, פרחים וציפורים, אבל בתחושה שלי אני כלוא. הגעתי לכאן עם בגדים ומחשב. אני מתגעגע לניחוח עצי הלימון ולציוצי הציפורים בחצר ביתי. אני מנותק מהקהילה שלי. יש לי ארבעה ילדים, 14 נכדים וחמישה נינים, והשישי בדרך. כולם נעקרו מבית, מפוזרים בארץ, ואני כלוא בגן העדן היפהפה הזה. מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר שונה מהשואה, אי-אפשר להשוות, היום יש לנו מדינה וצבא. אבל אני שוב מפונה ורחוק מהבית. תודה לאל אני חי ונושם, אבל אני רוצה הביתה".
