איב קוגלר, בת 93, מתגוררת בלונדון, עיתונאית במקצועה, אמא לארבעה ילדים וסבתא לשני נכדים. נולדה בגרמניה, חוותה על בשרה את ליל הבדולח כשקציני אס-אס פרצו לבית משפחתה, ניתצו ושברו את רכושם וקרעו ספרי תורה.
1 צפייה בגלריה
"ההפגנות בלונדון בעד הפלסטינים מזעזעות אותי". איב קוגלר במצעד החיים
(צילום: סם צ'רצ'יל)
ניצולי שואה מספרים על התקווה שלהם
ליל הבדולח: "נולדתי ב-1931 בעיר האלה, עיר בת 200 אלף תושבים, מתוכם רק אלפיים יהודים. לאבא שלי הייתה חנות כלבו קטנה, סבא שלי הגיע מפולין וייסד בעיר בית כנסת שבו למדנו עברית. אני יודעת ששמרנו על בית כשר וחגגנו תמיד את חגי ישראל. בזמן ליל הבדולח הייתי ילדונת בת שבע כשקציני אס-אס נכנסו לבית שלנו: הם קרעו לגזרים את הטלית של סבא שלי, את דפי הגמרא את ספר התורה שלו. המשפחה שלי הצליחה להבריח אותי ואת אחותי לאמריקה ונשלחנו לבתי אומנה. ההורים שלי שרדו מחנות ריכוז בצרפת, לשם הם נמלטו, ואחותי הצעירה הסתתרה מהגרמנים. באורח פלא, המשפחה התאחדה בארצות-הברית בשנת 1946. גרתי בניו-יורק עד 1989, ואז, אחרי שנישאתי לבחיר ליבי, עברתי להתגורר בלונדון.
"כילדה קטנה שטרם מלאו לה שמונה שנים בליל הבדולח, הדרך שבחרתי להתמודד עם מה שעיניי ראו, זאת הדרך היחידה שהייתה אופציה נסבלת עבורי, והיא פשוט — לא לזכור את זה. זו לא הייתה בחירה מודעת, זה פשוט קרה. רק כשהייתי בערך בת 40 ביקשתי מאמא שלי לספר לי את כל מה שקרה לנו בשואה. אבא שלי ואחותי הגדולה רות, שמעולם לא שכחה דבר, סיפרו לי על הצעקות של הנאצים שהעירו אותנו. צעקות שפילחו את האוויר. התגנבנו מהמיטה ועמדנו בפתח ביתנו, מזועזעים, לא השמענו קול. גברים במדים – מגפי עור, סרטי צלב קרס על הזרוע, צעדו במסדרון. הם פתחו ארונות וניפצו כלים. הגרוע מכל היה בחדרו של סבי בן ה-79. הוא היה יהודי מאוד דתי ומלומד, הם קרעו את כל ספרי הקודש שלו".
קריסטלים מנופצים: "כשגדלתי, מעולם לא סיפרתי לחבריי על חוויותיי כניצולת שואה. גם כשהפכתי כבר לאישה בוגרת, עדיין הסתרתי את מה שעברתי מכולם. תחושה נוספת שחייתי איתה הייתה האשמה ששרדתי. התחלתי לדבר על כך בפומבי רק ב-1997 בעקבות פרסום ספרי על השואה, 'קריסטלים מנופצים'. מאז אני מדברת על כך בבתי ספר, במשרדי ממשלה ובחברות עסקיות. דיברתי בבריטניה, ארה"ב, קנדה, צרפת, גרמניה, פולין, ספרד ודובאי.
"אני פועלת לפי דבריה של אמי: 'כולם צריכים לדעת מה קרה כדי שזה לא יקרה שוב'. כשאני מדברת, אני רואה את ההלם על פני הקהל, במיוחד של תלמידים בבתי ספר כשאני אומרת להם 'כשהייתי בגילכם..." השאלות הרבות לאחר שיחותיי מצביעות עוד יותר על עניין ודאגה. 'קריסטלים מנופצים' הוא חלק מאוספי ספריות בארה"ב, בריטניה, קנדה, צרפת וגרמניה. בנוסף, הייתה לי הזכות להשתתף כחברה במשלחת הבריטית בכל מצעדי החיים מאז 2012, כולל המצעד השנה".
האנטישמיות באנגליה: "לצפות בחדשות בלונדון על הפגנות ההמונים של פרו-פלסטינים ברחבי העיר, זה מזעזע אותי. העצרות האלה הן לא רק אנטי-ישראליות אלא אנטישמיות. העלייה במקרי האנטישמיות ברחבי אירופה וארצות-הברית זה דבר שמדאיג ומכעיס אותי מאוד. כמי שחיה בצפון לונדון, אני אומנם לא מרגישה מאוימת כמו בילדותי בגרמניה הנאצית, אבל המצב בהחלט מדאיג מאוד. העולם שוב לא מבין.
"אני אישית לא הסרתי את המזוזה מדלת ביתי, אני יהודייה וכך אישאר עד יומי האחרון בלי להתבייש ולהסתתר מאחורי הזהות שלי"
"איך יכול להיות שהמפגינים ברחובות לא מבינים את גודל האסון שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר לתינוקות, נשים וזקנים חפים מפשע. הם שחטו, שרפו וחטפו לעזה. יש הוכחות לכל הזוועות האלה, עד מתי ישנאו אותנו, היהודים?! עבורי 7 באוקטובר היה ליל הבדולח מחודש. זה הזכיר לי את הנאצים בליל הבדולח שפרצו לבית שלי, כשהחברים הגרמנים שלנו תקפו ועצרו יהודים ופגעו ברכושם ובגופם.
"אני אישית לא הסרתי את המזוזה מדלת ביתי, אבל יהודים רבים נאלצים, בלית ברירה, לעשות את זה וגם לסיר את הכיפות מהראש ותליוני מגן דוד מחשש לתקיפות על רקע אנטישמי. אני יהודייה וכך אישאר עד יומי האחרון בלי להתבייש ולהסתתר מאחורי הזהות שלי".
