כמו תאונת הדרכים הכי איטית בהיסטו-ריה, פרק הסיום של 'הצבי' בכאן 11 קיבל בכל פעם את ההחלטה הגרועה ביותר עד להתרסקות הטוטאלית: כן, עוד סצנת ריקוד. כנראה שזה לא היה מספיק מביך בפעם הקודמת. ובמקום שהדקות היקרות ינוצלו כדי להרהר על הסדרה הן עוררו מחשבה אחרת לגמרי: איך אליעזר בן יהודה היה אומר "קרינג'" בעברית?
זה לא ש'הצבי' בעטה בדלי מלא: היו בה רגעים יפים, משחק מצוין ואהבה מידבקת לעברית המתחדשת והמרגשת של המאה ה-19, לצד יותר מדי מלודרמה ופחות מדי תשומת לב לפרטים. החסרונות הללו, שהלכו והתגברו, הפכו את 'הצבי' לגרסת הפרימיום של טלנובלות תקופתיות בנוסח 'מלכת היופי של ירושלים'. כמו כן, הצגתו של בן יהודה בתור התואם העברי של שלדון קופר הלכה רחוק מדי. אבל כל זה היה נסבל עד לפינאלה, שהצפייה בה הרגישה כמו להסתכל במשך כמעט 50 דקות על ג'ון טרבולטה האבוד בקטע המפורסם מ'ספרות זולה'.
לא בטוח שזאת חצי נחמה, אבל בהחלט מדובר בצרת רבים: לדרמה הישראלית יש בעיה עם פרקי סיום. תמצית הבעיה: הם לא טובים. לא בתפירת הקצוות ולא ביצירת קליימקסים, שני המדדים המרכזיים בתחום. 'חולי אהבה' של קשת, למשל, הייתה יכולה לגאול את עצמה מהשילוב בין בינוניות לניתוק, אבל נותרה אכזבה ממש עד להופעת הקרדיטים. אפילו סדרה מעולה כמו 'הטבח' נגמרה בעונתה הראשונה באופן כל כך משונה, שלא היה ברור אם זה אכן הפרק האחרון (בעונה השנייה חל שיפור). בכלליות, נסו להיזכר בסדרה שהסיומת שלה נשארה איתכם ליותר מכמה דקות. נדמה שגם בשנים האחרונות, שבהן הופקו בישראל סדרות מעולות וחשובות, רק הסצנה המצמררת בעונה האחרונה של 'פאודה' עומדת בקריטריון.
לשאלה מדוע זה כך יש כמה תשובות: קודם כל, סגירת מעגל היא מלאכה מורכבת וכפוית טובה, שהסיכוי להיכשל בה יותר גבוה מהסיכוי להצליח. ניתן להוסיף את ממלכת חוסר הוודאות שהיא הטלוויזיה הישראלית, מה שמכביד על פתרון דילמות כגון סוף פתוח/סגור, לשלול חזרה של דמויות מסוימות וכד'. אבל יש גם משהו ישראלי מאוד בכל התופעה הזאת: מספיק להסתכל על המלחמה בעזה ולהבין שגם כשיודעים איך להתחיל, אין פירושו שיש מושג איך לסיים.
