מי אמר "דין תל-אביב כדין נצרים" ולא קיבל? כבר בשבוע שעבר היה דין תל-אביב כדין כל יתר חלקי הארץ שבהם ווייז שובש לבלי הכר, והעיר גילתה - כמו שחשדנו זה זמן - שאין לה מושג איפה היא חיה, לאן היא הולכת ואיך מגיעים לשם. תוסיפו לזה שיבושי וולט - נגזרת בלתי נמנעת - לצד שיבושי ווטסאפ, ותראו את מרכז הארץ מחפש את עצמו עוד יותר מתמיד.
אובדן הדרך של ווייז השפיע קשות וגרם למראות נוסטלגיים ומחממי-לב, כמו שני הנהגים שמאחוריהם נתקעתי ברמזור ושאחד מהם ניסה להסביר לשני איך להגיע לאיפשהו בתנועות ידיים, ממש כמו בימים היפים שבהם אנשים היו מסבירים אחד לשני איך להגיע לאיפשהו בתנועות ידיים.
היה בזה משהו כמעט רומנטי; חזרה לעולם הישן, האנלוגי, העולם שבו מידע היה תלוי נייר - ספרי מפות, למשל - ולא אגור כולו במכשיר דיגיטלי קטן. והיה גם הבוקר ההוא, שבו הייתי אמור להגיע לנקודה נידחת בדרום העיר, וכשיצאתי מהבית, בשעה שהווייז ממקם אותי איפשהו בפאתי ביירות, הבנתי ש... לעזאזל, מנין לי לדעת איך מגיעים?
חשבתי על זה איזו תקופה, והצלחתי - באמצעות כוח המחשבה בלבד - למצוא מסלול הגעה מדויק לנקודה הרצויה. התגאיתי בעצמי. נו, עוד לא מנוון לגמרי. עדיין מסוגל, במקרה חירום, לשלוף מהבוידעם במוח את המפות הישנות, את הדרכים הידועות בן באתי לפני שכל הדרכים התנקזו לווייז.
אבל השיבושים במטריקס הדיגיטלי שבתוכו הורגלנו לחיות בנוחות רק מוסיפים לתחושת הקרקע הנשמטת מתחת לרגליים שהמלחמה מייצרת. אפשר להיות זקנים - במקרה שאתם כאלה - ולהגיד: שטויות, הסתדרנו שנים בלי אפליקציות ווייז ו-ווטאסאפ, אין לנו שום בעיה להסתדר בלעדיהן גם עכשיו (רק צריך להיזכר איפה הנחתי את הביפר), אבל בשלב זה הנייד הוא איבר גוף חיוני, ששיבושו מייצר כאבי פנטום ממשיים.
כל השיבוש הזה רק מצטרף לפאניקת ההצטיידות לשהייה ממושכת בממ"ד - אל תגידו שלא טענתם פנס ובטריות רזרביות, הכנתם מקלט רדיו, שישיות מים ושימורים - כך שאפשר לסכם שהרגרסיה עובדת; הטכנולוגיה הביתית חזרה לתקופת מלחמת לבנון, ההיערכות הביתית חזרה לתקופת יום כיפור, ואם הכוונה הסמוטריצ'ית העקרונית היא להחזיר את ישראל לימי המקרא, עושה רושם שהאפשרות הולכת ומתקרבת. פחד אלוהים? להיט העונה. בקרוב נצטרך קסטה וטייפ כדי לשמוע אותו.
