גם לאחר חצי שנה של סיפורים קורעי לב וחדשות איומות, הצפייה ב"גם אני הילה צור" קשה ומטלטלת באופן חריג. אף אזהרת טריגר לא תספיק כדי להתכונן לבחילה שעולה מהמפגש הישיר והמפורט עם מעשים מפלצתיים ועבריינים שהחוק מגן דווקא עליהם ולא על הקורבנות, שחייהן נהרסו לפני שהתחילו.
הסדרה היא בעצם המשך למסע של הילה צור, שהתעמתה לעיני המצלמות עם אחיה שאנס אותה. לאחר שידור הפרויקט של ענת גורן במסגרת "המקור", לפני קצת יותר משנה, השתיים המשיכו לשתף פעולה בשני מישורים: ליווי נשים שנפגעו מינית על ידי קרוב משפחה ומעוניינות להתעמת עם התוקף לאחר שנחשפו לאומץ הנדיר של צור; וקמפיין לביטול את סעיף ההתיישנות בעבירות מין. כפי שגורן וצור מדגימות, מקרה אחר מקרה, הציפייה שנשים שחוו טראומה מזעזעת כילדות ונערות יגייסו את תעצומות הנפש ויתלוננו במסגרת הזמנים שקבע החוק נגד דמויות כמו אבא או אח, לא מתיישבת עם המציאות וחוטאת לצדק.
הלב הטלוויזיוני של הסדרה הוא כמובן סצנת העימות, שנרקמת מתוך השיחות של גורן וצור עם המשתתפות וכן מעבודת בילוש די בסיסית על סדר היום של הפוגעים, במטרה ליצור תנאים אופטימליים לקראת רגע שהמילה "נפיץ" קטנה עליו. בשני הפרקים הראשונים משתקפת מלאכה עדינה, שמטרתה להפנות כמה שיותר מהמניפולציה הדוקומנטרית כלפי האנשים שצריכים להתבייש ולהשאיר כמה שיותר רגישות וחמלה כלפי אלו שחיכו כל כך הרבה זמן לפרוק מעליהן את הנטל הנורא, בתקווה לקבל איזושהי סגירת מעגל.
בהקשר הזה יש ערך לדמותה של גורן, בהשוואה לצופית גרנט, למשל, שמתמחה בסגנון דומה של דוקו–אקטיביזם. בעוד גרנט הרבה יותר נוכחת ודומיננטית, גורן מקפידה להיראות כמעין סייד–קיק של צור, שנבנית כמנהיגת התנועה (ומכאן השם "גם אני הילה צור") ושל יתר המשתתפות, שזקוקות לכל בדל תמיכה. מאידך, גורן דומה לגרנט הן ביכולת לעורר מוטיבציה וגם בסגנון הפמיליארי והחינני, שמאפשר אפילו להכניס הומור היכן שבאמת אין שום סיבה לצחוק. הקטעים האלה אמנם דקים מן הדק, אך מהווים פתחי אוויר חיוניים.
נדמה שמערכת היחסים הזאת בולטת במיוחד מול חגית כהן, אישה דתייה שנפגעה על ידי אחיה, כיום קצין בכיר ברבנות הצבאית. בפרק הראשון היא עוד מתלבטת אם לחשוף אותו, אולם כבר לפני השידור התברר שהחליטה בחיוב. זה לא "ספוילר": קודם כל, כי זאת לא סדרת דרמה ובעיקר כי התהליך עצמו, הקשור בהתמודדות עם סביבה דתית ושמרנית, מעורר השראה. אולי אחרי שהילה צור יצרה את "גם אני הילה צור", תקום תנועת "גם אני חגית כהן".
בקטנה: פרק הסיום הנהדר של "תרגיע" (זמין ב־ yes, HOT וסלקום tv ) נתפס כניסיון של לארי דיוויד לתקן את פרק הסיום של "סיינפלד", שאותה יצר עם ג'רי סיינפלד. דיוויד עמד במשימה והשיחות שלו עם סיינפלד בפרק האחרון של "תרגיע" הן מהרגעים המצחיקים ואף המרגשים של השנים האחרונות. אבל כיאה לפרידה מסדרה שהיא שיר הלל לקטנוניות, להלן הערה נוקדנית: קראו לי קרייזי ג'ו דבולה, אבל מה כל כך נורא בפינאלה של "סיינפלד"? היה מצחיק, כיפי וגם המסר די חכם. זאת דוגמה לפרק סיום מאכזב? גשו לסצנת הריקוד שחתמה את "הצבי" בכאן 11 : ככה נראה סוף גרוע באמת.
