יכול להיות שברק בכר ישוב לקדנציה נוספת במכבי חיפה. אם זה יקרה, אלו בשורות טובות לאלופה (היוצאת?), שתקבל בחזרה את המאמן שהביא לה שלוש אליפויות ושליטה כמעט אבסולוטית בליגה. למעשה, לפחות בגזרת הישראלים אין מאמן בכיר ממנו, כך שאפשר להבין מדוע יעקב שחר היה רוצה לראות אותו שוב בסמי עופר.
לא יהיה מופרך לדמיין שבחיפה נשמו לרווחה כשהבינו שבכר לא בדיוק מתלהב מאופציית נבחרת ישראל, ולא הרבה לאחר מכן שלחו בכיוונו גישושים לא רשמיים – כי חלילה לפנות ישירות, קודם כדאי לשים רגל במים ולבדוק את הטמפרטורה, ורק אז להכניס את כל הגוף.
אבל מה אמור להרגיש מסאי דגו בזמן שמאחורי הגב שלו, ואפילו בלי ניסיון מיוחד להסתיר את זה, משוחחים עם מאמן לעונה הבאה? וזה אותו דגו שלאורך כל העונה השמיצו את המינוי שלו, ביקרו את היכולת שלו להתמודד עם מועדון בסדר הגודל של מכבי חיפה, "שאלו" (אם אפשר לקרוא לזה כך) אותו שאלות לא לגיטימיות ואף חצופות במסיבות העיתונאים, הטיחו בו רפש ודיברו אליו בחוסר כבוד – יחס שבכר בוודאות לא היה מקבל (וגם לא קיבל כשאימן את חיפה).
איך בעצם דגו – שלמי ששכח, עדיין נאבק על האליפות, כן? – אמור לעלות עם מוטיבציה לנצח, כשלמעשה הסיכוי שימשיך בכלל לא תלוי בהישגים שלו, אלא בכמה בכר רוצה לשוב למשרה הקודמת שלו. אם במכבי חיפה כל כך היללו ושיבחו את דגו לאחר מינוי שהרים לא מעט גבות, למה מנסים להיפטר ממנו בצורה כל כך בולטת? אני מאחל לדגו מועדונים שבאמת יעריכו את יכולתו המקצועית, ולא רק יגידו שהם מעריכים. בהצלחה בתחנה הבאה, איפה שהיא לא תהיה.
