כשאומרים "יום טיול בטבע" קופצים לי לראש כמה דברים שעשויים להפתיע אותי, אבל אני מודה שכזה לא היה לי. לעשות מסלול שמתחיל בשכונה מנומנמת בחיפה, לרדת לנחל שמסתתר איפשהו בהרי הכרמל ולמצוא את עצמך מקשיב למונולוגים מרתקים על אוטיזם, טיקטוק, הרגע שאיבחנו אותי או למה אצל נשים זה יותר מסובך – זה לא משהו שבאמת אפשר להתכונן אליו.
המקום: נחל שיח. האירוע: טיול של עמותת "אבני דרך לחיים" והחברה להגנת הטבע. המשתתפים: צעירים וצעירות על הספקטרום האוטיסטי שנמצאים בתוכנית של מכינת הכנה לחיים עצמאיים בקריית-שמונה ובעקבות המלחמה נאלצו להתפנות. האווירה: נעה בתזזיתיות בין צחוקים וחילופי עקיצות לגילויי חיבה מוחצנים ושיחות אינטליגנטיות וחשופות על מה זה להיות אוטיסט.
הקונספט נולד מתוך צורך. קצת אחרי שהחלה המלחמה ותושבים נאלצו לנדוד מבתיהם, יזמו בחברה להגנת הטבע מסעות לנוער מפונה. כמה ימים בטבע, קצת הליכה בנחלים, נוף שאפשר לשאוף לנחיריים והתאווררות כללית מהחדרים הצפופים בבתי המלון. התגובות היו נלהבות והיוזמה תפסה תאוצה.
כשהגיעה פנייה מעמותת "אבני דרך לחיים" בעניין מפונים בספקטרום האוטיסטי שחיו במעין קומונה בקריית-שמונה וכעת מנסים לקיים שגרה בקיבוץ טירת צבי, היה ברור שהצורך חשוב במיוחד ונדרשת היערכות מותאמת. מי שיצרה את החיבור היא סתיו טאובר, מנהלת בית ספר שדה אלון תבור ובעצמה מפונה מבית הלל: "אני מכירה אותם מהחיים בעמק החולה, ידעתי שהם מפונים והעמותה קרובה לליבי. בשבילם שינויים זה דבר מטורף. כמפונה אני מרגישה על עצמי את הקושי כשאת לא בבית שלך, ועבורם על אחת כמה וכמה. ולכן היכולת לצאת לטבע לנשום אוויר היא משמעותית. המסלול הזה לא קשה אבל עדיין הוא לא פשוט עבורם. גם אם הם קצת יקטרו, בסוף הטיול הזה מאוד מעצים. זה יותר מורכב מקבוצה רגילה, אבל אני מציעה את המחנה הזה כדי לעשות להם טוב".
וזה אכן עושה להם טוב. המדריכים בנו מסע בן שלושה ימים באזור חיפה, ואני מפלס את דרכי במסלול המתפתל של נחל שיח עם החבורה הנרגשת. אחד הנרגשים, שלא רוצה להצטלם אבל חשוב לו להשמיע את סיפורו, הוא נועם שבתאי (26), שנתיים במכינה. שבתאי אובחן רק במהלך השירות הצבאי: "אני זוכר את הפיגוע בארמון הנציב, מפגע בודד עם משאית בשנת 2017, דרס צוערים מבה"ד 1, היה אז שיח ציבורי מאוד גדול והדיווחים באתרי החדשות היו מאוד קשים. ראיתי את הסרטון והתקשיתי לתפקד. הרגשתי שיותר קשה לי מאחרים. זה, יחד עם סיטואציות חברתיות בצבא, גרם לי לפנות למפקד הישיר שלי. בהתחלה כשאובחנתי הרגשתי מבוכה לספר לאנשים, גם להורים, אבל בסוף שיתפתי אותם והם הבינו. הייתה הקלה כשסיפרו לי על האבחון ומאז אני מחפש את עצמי. האוטיזם זה חלק ממני, ממי שאני".
ככה הגעת לעמותה?
"כן, הגעתי לאבני דרך ולמכינה. עבדתי בקריית-שמונה בכל מיני עבודות, אבטחה, קייטרינג, מסעדה יפנית. היו מקרים שקיבלתי תגובות מזלזלות, אמרו לי 'יא אוטיסט מסריח', אבל טיפלתי בלקוחות כמו שצריך. הטיולים עם המכינה עשו לי טוב, כמו טיפול".
חולדה מכיתת מב"ר
בין הסלעים החלקלקים והשיחים הנמוכים בולט בחור גבוה חמוש בכובע, זקנקן ולא מעט קעקועים. כשאני שואל לשמו הוא עונה "עומר סייג" ואז מדגיש "המלך. יש לי 37 קעקועים, הקעקוע הראשון שעשיתי היה של אריה חזק".
אילו עוד קעקועים מיוחדים יש לך?
"יש לי קעקוע של מצית עם להבה, שנזכור שבכל מקום אפשר למצוא אור, גם אחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר. על הירך יש לי קעקוע של נובה, לא נשכח לא נסלח".
מדי כמה זמן המדריך מהחברה להגנת הטבע, רועי השמואלי, מכנס את הקבוצה בעזרת המלווים מטעם העמותה, חבורת צעירים עם מקדם סבלנות ורגישות מרשים במיוחד, ומפליא בהם סיפורים על מה שרואים בשטח. כשהוא מתחיל סיפור באנקדוטה על "חולדה לא מחונכת", התגובות המשועשעות לא מאחרות להגיע: "היא בטח בכיתת מב"ר", "אולי מנוער בסיכון", "זו חולדה מאותגרת".
מי שמככב ברגעים האלה הוא עידו (20), בחור רהוט וחריף שניחן בהומור עצמי ומודעות, ומי שחצי דקה אחרי שנפגשת איתו מודיע לך חגיגית שהוא אושיית טיקטוק. "אני רוצה להיות שחקן. שיחקתי בהצגות, עשינו תיאטרון. אני מחפש משחק מול מצלמה, אבל העיקר שאני איהנה. יש לי קליטה מהירה, אני מבין סיטואציות בצורה שבן אדם לא אוטיסט לא יכול להבין. אני יכול לראות סיטואציה מכל מיני כיוונים שלא חשבו עליהם".
ראית את סדרת הטלוויזיה "על הספקטרום"?
"כשאמא שלי אמרה לי שהיא רואה את זה אמרתי לה 'אמא, תפסיקי. מה, בגלל שיש לך בן אוטיסט את צריכה לראות סדרה על אוטיזם?' זה לא שאני כזה נוראי", הוא עונה בחיוך ומוסיף: "בסוף ראיתי את זה, ובלי קשר, זו הייתה פשוט סדרה לא טובה. לפעמים מסתמכים על סטיגמות שלא קשורות למציאות בכלל. אוטיסט אפילו הפך לסוג של קללה. כאילו, 'מה אתה עושה, מה אתה אוטיסט?' בתכלס יש אוטיסטים, הרבה אוטיסטים, שהם יותר חכמים מאדם שהוא לא אוטיסט. אז הסטיגמה הזו לא נכונה".
ומה זה אומר אושיית טיקטוק?
"בסרטון הראשון עשיתי דואט עם מישהו שחותך קוביות שוקולד, אני עשיתי עם נייר, קטע של גיאומטריה – וזה הביא כמעט 300 אלף צפיות. אתה אומר מי יעשה לזה לייק, אבל למחרת אתה מתעורר בבוקר עם מלא התראות. כשהגעתי לאלפיים עוקבים החלטתי להעלות תוכן שאני רוצה לדבר עליו, בין אם על מי שאני ובין אם דברים מצחיקים. כל מה שעולה לי לראש אני מוציא. למשל דיברתי על זה שהומופוביה זה דעה קצת מוזרה, שהיא כבר לא רלוונטית. הרי להיות הומו זה משהו שנולדים איתו, ואי-אפשר לשנות את זה. אתה לא יכול לשפוט בן אדם על משהו שהוא נולד איתו. באותה מידה אתה לא יכול לשפוט בן אדם שנולד עם אוטיזם".
איך היו התגובות?
"היו תגובות רעות, כמו בכל סרטון בטיקטוק, אבל יש גם טובות. אני לא מתרגש מתגובות רעות, אלו סתם בריוני מקלדת".
אמרת לי שאתה רוצה להיות מפורסם. למה?
"אני רוצה להיות שחקן טוב, דמות שאנשים רואים ואומרים 'וואו, הוא מעביר מסר חשוב'. אם אתה יושב בבית ומעביר מסר זה שונה מאשר כשתהיה מפורסם ותעביר אותו בטלוויזיה. נגיד, כשאני אהיה ממש בטופ ואזכה בפרס אני אגיד שאנשים צריכים ללכת על החלומות שלהם ולדחות את מי שגורם להם להרגיש לא שייכים, לא חכמים מספיק, לא טובים מספיק, להגיד, אני כן טוב, אני מהמם וכל מי שיש לו בעיה עם זה הוא פשוט קנאי. כן, יש לי את הנאום בראש".
החיים לפני ואחרי
קצת לפני סוף המסלול, כשאנחנו יוצאים מסבך העצים, הוואדי נפתח והים מתגלה בכל הדרו (אין דרך להימנע מהקלישאה החבוטה, זה באמת היה יפהפה). אני פוגש את תמרה. היא שקטה, מבקשת לא להצטלם. אחרי שיחה חרישית שבה היא מפגינה לא רק כנות נוגעת ללב, אלא גם יכולת ניתוח והתנסחות בוגרת מכפי גילה (22), אי-אפשר שלא לסיים עם מונולוג שלה.
תמרה: "מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי שונה. הרגשתי שאני לא ממש מבינה איך להתנהג בסיטואציות חברתיות והיה לי קשה להיות עם אנשים. היו רגעים של תסכול וגם של כעס. הייתי עוקבת אחרי עצמי, כל הזמן מודעת לאיך אני נראית, עכשיו אני זזה בצורה כזו או עושה הבעת פנים מסוימת, הייתי מודעת למתי אני נושמת. הייתי עובדת באיך לא לבלוט, לא להיראות. וככה חייתי עד האבחון, בגיל 20 בערך. לקח לי שנה לקבל את האבחון כמו שצריך. האבחון פתר לי הרבה שאלות של להבין למה אני ככה ועזר לי לשחרר את כל מה שאני חושבת.
"אבל זה היה גם אֵבל. אבל על השנים שנעלמו לי בעצם, שנים שכל כך רדפתי אחרי עצמי והשקעתי כל כך הרבה מאמץ להיות מי שאני לא. אבל על זה שאף פעם לא הכרתי את התמרה הזאת. תמיד שמתי על עצמי מסכה. בגלל כל המאמץ שהשקעתי בהצגה הזו, לא היה לי כוח לחיות. לא הייתי חיה. אחרי שקיבלתי את האבחון אני יותר פתוחה לעצמי ומקבלת, וזה בסדר אם פתאום אני עושה משהו שהוא לא נורמטיבי במירכאות. וזה לא בקטע שמישהו מבחוץ יראה, אלא שאני בסדר עם עצמי. אני לא צריכה עכשיו שלושה ימים להתעמת עם עצמי מה לא בסדר איתי". •
