יובל רפאל לא תיתן למראות ולזיכרונות המסויטים מהמסיבה ברעים לשבור אותה. "שרדתי בשביל לחיות, לא בשביל לכאוב ולהיות מיואשת", היא אומרת זמן קצר לפני שהיא עולה לשיר על במת בית הספר למוזיקה רימון את "בעלייה", השיר היפהפה שכתבה בסדנה שיזמו מרחב מרפא ובית הספר לניצולי המסיבה.
בשש וחצי בבוקר 7 באוקטובר, כשהיריות והטילים נורו לכל עבר, רפאל, בת 23 מרעננה, רצה עם החברים איתם הגיעה לרכב שלהם. "אחת מהחבורה גרה בקיבוץ אור הנר, שזה רבע שעה מהמסיבה", היא מספרת בקור רוח, כאילו מדובר במישהי אחרת או בסרט מרוחק. "נכנסנו למיגונית. רבע שעה אחר כך המחבלים כבר נכנסו למיגונית והתחילו לרסס את כולם. היינו כלואים 50 איש בשטח של מטר על מטר, ולא היה לנו לאן לברוח. אחרי הירי הראשון פתחתי עיניים וראיתי שהחברות שלי עדיין בחיים, אבל היו שם גם הרבה מאוד גופות. אחת שהייתה בלחץ והחזיקה לי את היד, פשוט מתה לי על הכתף. התחלתי להרגיש שרגל ימין מאוד כואבת לי. הסתובבתי וראיתי שיש לי גופה על הרגל. ככה נשארנו שמונה שעות. לא הייתה דרך לזוז או לקום".
מדי פעם נכנסו חוליות מחבלים אחרות למיגונית וירו במי שהסתתר בה. "כשהמחבלים נכנסו, הרמתי את הראש של הגופה שהייתה מונחת לי על הרגל, ושמתי את הראש שלי מתחת לראש שלה, לחי על לחי, להגן על הפנים שלי, כדי שאם חס וחלילה יפגע בי כדור, הוא לא יפגע בראש שלי", היא מספרת. "אחר כך התחילו לזרוק עלינו רימונים. אבי סאסי, אבא של אחת הבנות שהייתה איתנו, קפץ על רימון כדי להציל אותנו, ונהרג. אחרי שמונה שעות הגיעו לחלץ אותנו".
על מה חשבת בשעות שהיית במיגונית?
"הכאב ברגל גרם לי המון פעמים להתכנס בתוך עצמי, לעצום עיניים, לנשום, לדבר אל עצמי ולהגיד 'לא כואב לך', כי ממש הרגשתי את הרגל שלי מתרסקת. בדמיון ראיתי את עצמי בבית של אמא שלי, שכובה על המיטה בתנוחה עוברית. זאת הייתה תחושה הפוכה למה שהרגשתי אז. המון פעמים דמיינתי את החילוץ שלנו. עד היום אני בטוחה ששמעתי מסוק נוחת על הכביש. דמיינתי שנכנסים חיילים למיגונית, ואומרים, 'זהו, הכל נגמר'. במשך ארבע שעות, כשהמחבלים יצאו מהמיגונית אחרי שריססו אותנו, הייתי מתקשרת נון סטופ למשטרה. כל פעם הם אמרו לי, 'מגיעה אליכם ניידת', אבל אף ניידת לא הגיעה, רק מחבלים, שירו בנו וזרקו עלינו רימונים ובקבוקי תבערה. בנקודת השבירה שלי, אמרתי לעצמי שבפעם הבאה אני מבקשת מהמחבלים לירות בי ולהרוג אותי, ומשהו בזה נורא שיחרר אותי".
השבת הזו בטח לא מרפה ממך לרגע.
"אין יום שאני לא חושבת על זה. אני חווה הכל - חרדות, אובר-עוררות. אני לא נרדמת עד ארבע-חמש לפנות בוקר, אבל אני תמיד דואגת להגיד לעצמי, למה ציפית, לחזור הביתה כאילו הכל רגיל? אני ממש רגישה לרעשים. כל רעש נשמע לי כמו ירייה".
השיר "בעלייה" נכתב עלייך?
"על מישהו שאני מכירה ועבר טראומה מאוד קשה בילדות שלו, ועל האופן שבו הוא מתגבר עליה. מוזיקה זה כל החיים שלי. אפילו במיגונית, כשהתחלתי להתרגל ליריות ולרימונים, לקחתי את הציפורן הארוכה שלי והכנסתי אותה לתוך האוזן כדי שאם אני יוצאת מפה, חס וחלילה לא תיפגע לי השמיעה, ואוכל להמשיך לשיר".
גבורה וכוח פנימי
והיא אכן המשיכה, במסגרת סדנה מרגשת לכתיבה ולהלחנת שירים שנולדה כשיהודה עדר, נשיא רימון, ורוני קורל, סמנכ"לית בית הספר, נפגשו עם איתן וקשל (רכז מוזיקה ומדריך במרחב מרפא, שבנו ניצל במסיבה), והבינו את הצורך התרפי בסדנה כזו.
"בחודשיים הראשונים מיקי (קם) ואני הופענו עם דניאל וייס, שההורים שלו נרצחו", מספר עדר. "גיליתי אותו בהלוויה של אבא שלו, שם הוא שר נפלא את 'אני גיטרה'. הזעקתי את רוני קורל, ופגשנו בחוות רונית את איתן וקשל. אף אחד לא אמר להם מה לכתוב. אמרו להם, 'תעצמו את העיניים ותכתבו על מה שבא לכם'. בסוף הם הגיעו בטקסטים לנובה כי זה מה שמעסיק אותם. מי שעמד בראש הפרויקט הזה הוא ארי גורלי, האיש למתמודדי הנפש ברימון – נפש מדהימה של אמן, שמכיל את כל המאורעות הקשים שאנשים עברו".
אל הסדנה הגיעה גם מיכל הרצוג, רעיית הנשיא, שאמרה: "אני מסתכלת על הפנים היפות שבחדר הזה, ורק לרגעים מדמה בלב מה עבר על חלקכם באותה שבת ארורה. את המראות שראיתם, את הקולות ששמעתם, ואת פני הרוע הנורא שניבטו אליכם. ואני רק מתארת לעצמי כמה גבורה וכוח פנימי הייתם צריכים וצריכות לגייס כדי לקום ולבוא הנה, לנגן, לשיר וליצור יחד. אתם תקווה נפלאה מאוד בתוך ימים קשים".
נעמה איתן, בת 24 מרעננה, זוכרת היטב את הזריחה של אותה שבת. "בשש וחצי היינו ברחבה", היא מספרת. "מעטים האנשים שלא נמצאים בזריחה ברחבה במסיבות כאלה. מהר מאוד כולם התפזרו. רצנו לרכבים, ומשם התחיל מסע בריחה. הייתי ברכב עם גיא (בן שמעון, ממשתתפי הסדנה). הגענו לכביש 232, ומשם נסענו דרומה לכיוון רעים. באיזשהו שלב נוצר על הכביש צוואר בקבוק. עמד תת-אלוף במילואים על הכביש ואמר לנו, 'תתחילו להתקדם מזרחה, מסוכן פה'.
"גיא נשאר באזור הכביש. אני החלטתי שאני מתקדמת מזרחה עם חברים אחרים. התחיל ירי כבד לעברנו. רצנו בשדות ואנשים נפגעו. התחבאנו שמונה שעות בתוך שיח, מתחת לאיזה עץ, ותלשנו עלים כדי שיכסו אותנו. המחבלים חלפו על פנינו ובמזל לא תפסו אותנו".
על מה חושבים כשמסתתרים שמונה שעות מתחת לעץ?
"חיים שלמים עברו לי בראש - מה עשיתי ומה הספקתי. הייתי בטוחה שזה הסוף שלי, לא חשבתי לרגע שאצא מכאן חיה. רק חיכינו שמישהו יגיע וידפוק לנו כדור. הלכתי לישון הרבה פעמים. אמרתי שאני מעדיפה למות בשינה. שכבתי על הבטן כדי שאם מישהו יגיע, אני לא אראה איך זה קורה".
דיברת עם ההורים שלך תוך כדי?
"תוך כדי הבריחה יצא לי לדבר איתם הרבה. אבא שלי עשה מילואים באותו בוקר. הוא אמר לי, 'נעמה, להיטמע בשטח, לא לזוז. יגיע אליכם חילוץ, שלחנו לו מיקום'. עם אמא שלי לא כל כך דיברתי כי לא רציתי להלחיץ אותה. לא כתבתי לאף אחד מכתב פרידה, אבל כתבתי להם בצורה קצת עקיפה, 'היי, אני אוהבת אתכם'".
למה כתבת שיר דווקא על דני רופ?
"כתבתי שיר על תחזית מזג האוויר בצורה קצת צינית. בסוף השיר אני מדברת על דני רופ ואומרת, הלוואי והייתה תחזית למה שאני מרגישה, שאני אדע מתי כואב לי ואיך להכין את כל הסביבה שלי לזה. אני בחורה די מאוזנת, אבל אחרי המסיבה מצאתי את עצמי פתאום בהתקפי זעם ובכי, נעה ברגשות מאפס למאה. קשה לי פתאום לצאת למסיבות, קשה לי לשבת עם חברים ואני לא מצליחה להיות במקומות המוניים. חוויתי גם פרידה אחרי מערכת זוגית של ארבע שנים".
החבר נחטף לעזה
נבו שאוליאן (28) מרשפון עלה לבמה ברימון עם הפנטם שלו (כלי מתכתי ממשפחת כלי ההקשה). הנגינה המדיטטיבית שלו הציפה בגלי חום את האולם. "אני ועידו וקשל הגענו להופיע במסיבה עם ההרכב שלנו", הוא מספר. "כשעלינו להופיע התחילו הטילים. חבר טוב שלי, עידן שתיוי, הגיע לצלם אותנו. קבענו שניפגש אצלי בבית, וזאת הפעם האחרונה ששמעתי ממנו. הוא נחטף. כשהיריות התגברו עידו ואני התחלנו לנסוע לכיוון הכביש. כשהתקרבנו לכביש נורה לעברנו מטח יריות. התחלנו לרוץ לכיוון עזה. לא הייתה לנו ברירה אחרת. נתקלנו עוד פעם במחבלים והתחלנו לברוח מהם עד שהגענו בחזרה לכביש.
"היינו צריכים להשאיר בשטח את כלי הנגינה שלנו. בחודשיים הראשונים לא כל כך יצאתי מהבית. אחרי חודש וחצי מתקשרים אליי ואומרים, 'מצאו את הפנטם'. התרגשתי. הפנטם עולה עשרת אלפים שקל".
בר חיניץ, בן 27 מנס-ציונה, כתב את "לא כוחות", "שיר שמילותיו – 'אני דוד מגן על מגן דוד' — הפכו למוטו של הסדנה", אומר יהודה עדר. "ברגע ששמענו את הטילים החלטנו להתקפל מהר", מספר חיניץ. "התבלבלתי עם הווייז ופניתי דרומה. לראשונים שפנו צפונה חיכה טנדר של המחבלים. חזרנו צפונה, עברנו ליד שטח המסיבה, ואז נהיה פקק. אנשים עשו פרסות בגלל הפקק, ואז מישהו צעק לנו מחלון המכונית, 'יש חדירת מחבלים, תברחו!' אני וחבר שלי אריק חשבנו מה לעשות. עצר לנו עוד רכב, עם זוג נורא חמוד, שהציע לנו לבוא למשפחה שלו בבארי. אמרנו להם 'בהצלחה' והם נסעו בלעדינו. אין לי מושג מה קרה איתם. חצי יום שהינו בשדות".
מה הציל אתכם?
"העובדה שעלינו על גבעה, ומשם המשכנו דרך הוואדי. רבים מאלו שהיו למעלה נהרגו. באיזשהו שלב היריות היו ממש קרובות אלינו. ראיתי מישהו שאני מכיר מנס-ציונה דוחף שתי בנות לשיח ונכנס אליו, וגם אנחנו קפצנו לשיח. היינו שם 40 דקות. כשיצאתי מהשיח ראיתי שוטר רץ, יורה באקדח וצועק לנו 'בואו'. רצנו אחריו. הגענו לחממה של פלפלים. לקחתי גמבה ואמרתי לחבר שלי, 'זאת גמבת הניצחון. תזכור'. קטפתי שני פרחים, שמתי לי ולאריק באוזן, ואמרתי, 'אם נמות, לפחות נמות יפים'".
גיא בן שמעון, בן 25 מאורנית, כבר הוציא אחרי המלחמה שיר מרגש בשם "למרות הכל" לזכרה של ענבר הימן, שנחטפה לעזה ונרצחה ("היא אמרה לי במסיבה, 'גיאצ'וק, אל תשכח, למרות הכל החיים יפים'"). "כמה זמן אחרי שיצאתי מהשטח של נובה שמעתי צרחה של בחורה, והלכתי לראות מה קורה", הוא מספר. "הייתה שם בחורה שחטפה המון כדורים. שריקות הכדורים כוונו עלינו. משהו גרם לי להסיט את הראש סנטימטר שמאלה, ובאותה שנייה כדור טס ופגע בעלה במקום שבו הראש שלי היה קודם. התחלנו לרוץ לפרדס. באותו זמן טסו מעלינו שני מסוקים ואחד המחבלים ירה אר-פי-ג'י לעברם. עבר לידינו רכב שחור, אזרחי, ושוטר דרוזי עליו, שלקח אותי מקדימה ועוד שניים מאחור. הוא טס במהירות של מאה קמ"ש, נתן לי את האקדח שלו, ואמר, 'אם אתה רואה מישהו, תירה בו'".
על מה מדבר השיר "בעתה"?
"ביקשו מאיתנו לכתוב שיר על זיכרון כואב ולתת לרגש לכתוב את השיר. הרגש היה בעתה. פחד אימים. הוא מספר עליי כילד צעיר. סיפור אלים שמלווה אותי המון זמן ואני מטפל בו עכשיו. החוויה של אז והחוויה של הטראומה במסיבה נמצאות באותה מערכת. בשתיהן הבעתה זועקת. אני מקווה שלשיר הזה ולשיר על ענבר יהיה המשך". •
