הרב פוברסקי בוכה. דמעות זולגות מעיניו הטובות ונספגות בזקנו הלבן. אנחת צער עמוק ועתיק, עתיק בהרבה מ-92 שנותיו, בוקעת מפיו, מין אוי כזה שמקפל את הגורל היהודי כולו לתוך הברה אחת. תפילת ערבית זה עתה הסתיימה וסביב השולחן הקטן בסלון ביתו - בית ישן וצנוע ברחוב רבן יוחנן בן זכאי בבני-ברק, שנדמה כי יקרוס תחת משקלו אם יוסיפו למדפים העמוסים רק עוד ספר אחד - מצטופפת קבוצה של בני משפחות חטופים, חלקם אוחזים בצילום של האהוב שנמצא עדיין בעזה, חלקם לובשים חולצה שעליה מודפס הדיוקן.
כל כך הרבה כאב, דאגה, געגוע, תקווה ונחישות סביב שולחן קטן אחד: ורדה וברוך בן-ברוך, סבתא וסבא של החייל עידן אלכסנדר שנחטף ליד קיבוץ נירים; גיל דיקמן, בן דודה של כרמל גת שנחטפה מבארי; חיימיץ אור, אחיו של אבינתן שנחטף ממסיבת הנובה; גניה צוהר, דודתו של הטנקיסט החטוף עומר נאוטרה; שרון שרעבי ששני אחיו, יוסי ואלי, נחטפו מבארי לעזה - יוסי נרצח בשבי; מלכי שם טוב, אבא של עומר שנחטף מהנובה; וחן אביגדורי, ששבעה מבני משפחתו נחטפו מבארי - שישה מהם חזרו במסגרת העסקה וטל שוהם נותר בעזה. הפנים והשמות מוכרים כל כך.
4 צפייה בגלריה
(הרב פוברסקי במפגש עם משפחות חטופים בביתו בבני־ברק, השבוע. "אני בוכה איתכם. כולנו בוכים. עם ישראל זה אחד" | צילום: שאול גולן)
הרב, ממנהיגי הציבור החרדי, חבר מועצת גדולי התורה וראש ישיבת פוניבז' - או כמו שקוראים לו תלמידיו בבני-ברקית מקוצרת, הָרוֹשִׁיבֶה - קורא בקול פרקי תהלים והנוכחים חוזרים אחריו. "ה' שמעה בקולי, תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוניי", "שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי".
"כואב לנו, כואב לי", אומר הרב פוברסקי. קולו רך. "אני בוכה איתכם. כולנו בוכים. עם ישראל זה אחד. כשכואב לאחד כואב לכולם. אני מבקש די, די, תעזור לנו", הוא פונה אל אלוהיו בדמעות, "תוציא אותנו מאפלה לאורה ומשעבוד לאור גדול".
זה ערב ראש חודש ניסן. "הרושיבה", שואל אחד מתלמידיו, "תכף פסח. אנחנו צריכים יציאת מצרים. מה לעשות כדי להחזיר אותם הביתה לליל הסדר?" הרב ממליץ על תשובה, לכוון בתפילה, לתת צדקה ולהקפיד הקפדה יתרה על קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך. "הגויים שונאים את ישראל", אומר הרב, "ולכן אנחנו צריכים לאהוב איש את חברו, לעזור לעני, לחלש". "ומה עם פדיון שבויים?" מקשה אחד הנוכחים, "בממשלה מביאים עסקה וצריך שהרושיבה יגיד למי שצריך, הרי אין מצווה גדולה מזו". הרב מהנהן, אבל לא קורא קריאה ישירה לממשלה, זה לא הסגנון שלו.
פוברסקי הוא לא הרב היחיד שאיתו נפגשות משפחות החטופים, הן מתקבלות דרך קבע אצל הרבנים והרבניות החשובים ביותר במגזר החרדי, האשכנזים והספרדים; שרון שרעבי מספר לי שמוקדם יותר באותו היום היה אצל הרב הראשי הספרדי שלמה עמאר, שהבטיח לו לדבר עם ראש הממשלה ולהאיץ בו להגיע לעסקה, וכן אמר שילחץ על השרים סמוטריץ' ובן גביר שלא להתנגד לעסקה. בואו נראה.
היחס של רוב החברה החרדית למשפחות החטופים, החיבור המפתיע לכאורה שנוצר בין שתי הקבוצות ושלל היוזמות שיוצאות מהמגזר הם תופעה יפה ומרגשת שחולפת ברובה מתחת, או מעל, הרדאר של התקשורת והציבור החילוני שרגיש מאוד בקליטת אזורי החיכוך בין המגזרים אבל קשוב הרבה פחות לנקודות החיבור. גם אליהן חשוב לשים לב. "הרגע שהכי ריגש אותי", מספר חן אביגדורי, "היה במהלך הצעדה לירושלים, בנובמבר. עברנו ליד קריית יערים - ופתאום אלפי אנשים יצאו למרפסות ומחאו לנו כפיים. אז הבנתי שהלב שלהם איתנו לגמרי. מקווה שההנהגה שלהם רואה את זה".
אל תגיד חילוני
המשפחות מראות לרב פוברסקי תמונות של יקיריהן. "איזה ילדים טובים", הוא אומר ברוך, מנשק כל תמונה, מקשיב לסיפורים ברוב קשב ומברך כל משפחה בכוונה מלאה. גם אני, הטרמפיסט, מקבל ברכה. אני לוחץ את ידו של הרב ומרגיש שאכפת לו ממני. מגע ידו מזכיר לי את המגע של סבי עליו השלום.
מחוץ לחדרו של הרושיבה אנחנו פוגשים את הרבנית, לאה פוברסקי. עם המטפחת לראשה, המבט המאיר בעיניה, חיתוך הדיבור וצורת העמידה שלה, מרפקים צמודים לצידי הגוף וכפות הידיים אחוזות זו בזו וכמו מחזיקות את הסרעפת במקומה, היא מזכירה לי את הסבתות שלי מנוחתן עדן. סבי וסבתי גרו במרחק של עשר דקות הליכה מפה, ברחוב הרב קוק. פתאום אני מתגעגע.
מלכי שם טוב מספר שבנו עושה קידוש בשבי "למרות שהוא חילוני". "אל תגיד חילוני", מבקשת הרבנית. "אין חרדים, אין חילונים - כולנו אחים". אני שם לב לסיכת החטופים הצהובה שמוצמדת לחולצתה. "אני חולמת עליהם בלילה ומתפללת עליהם כל היום - ממודה אני ועד לקריאת שמע - ואני אומרת לכם שכולנו ככה. לא תמצא אחד שלא".
אז איך קרה מה שקרה, מקשה חיימיץ אור. "מי אשם במה שקרה? אני אשמה", אומרת הרבנית, "לא התפללתי מספיק". מה אפשר לעשות, שואל אור. "ליהודי תמיד יש מה לעשות", אומרת הרבנית: "להתפלל". היא מספרת שבלילה היא שומעת את הרב אומר תהלים מתוך שינה. "הוא בוכה עליהם", היא אומרת. "כל הזמן". כמה גדול המרחק בין האנשים הצנועים, הטובים, האוהבים והרגישים האלה לרבים מנציגיהם בכנסת.
נציגי המשפחות יוצאים מהמפגש מעודדים. "אני אישה מאמינה", אומרת ורדה בן-ברוך, "המפגשים האלה והתפילות מחזקים אותי. וככה אני גם מחזקת את עידן. שולחת לו אנרגיות, שיהיה חזק". האסון שנפל על המשפחות נותן בהן אותות - האנשים נראים עייפים ומרוטים, ועם זאת - נראה שהם שמחים להיפגש. יש להם הווי שחושל באש הגיהינום והם ככל הנראה האנשים היחידים שמסוגלים להבין זה את זה.
4 צפייה בגלריה
תמונות החטופים בתפילה בכותל. "בצעדה לירושלים אלפי אנשים יצאו למרפסות ומחאו כפיים" | צילום: תומר כהן
הרוח החיה מאחורי ארגון המפגשים עם רבנים ומנהיגים פוליטיים במגזר החרדי הוא העיתונאי והפרשן החרדי ישראל כהן, שבני-ברק היא ממלכתו. איש מקושר ומשפיען, שעונד את הסיכה הצהובה על דש חליפתו, התגייס לנושא בשבועות הראשונים אחרי שמחת תורה. היום הוא הגשר העיקרי בין מטה החטופים למגזר.
"המשפחות רצו וחיפשו קשר אל המנהיגות החרדית כדי לקבל תמיכה", אומר כהן. "זה חשוב משלושה טעמים. ראשית, למען הערבות ההדדית, תחושת האחדות והסולידריות בעם. שנית, יש הרבה ממשפחות החטופים שהן מאמינות או מסורתיות וחשוב להן מאוד הקשר עם הרבנים. ושלישית, ברמה הפוליטית, חשוב להכין את השטח ולהכשיר את הלבבות לקראת הצבעה על עסקה. אצלנו, בשביל להשפיע ולעשות שינוי, אתה צריך ללכת לגדולי הדור".
הקמפיינר והיועץ החרדי אברהם קרויזר נרתם גם הוא לעניין. מבחינתו המטרה היא ההצבעה על עסקה עתידית. "אני מדבר עם כל ראשי המפלגות החרדיות. הנחת העבודה, לפי המידע שיש בידינו, מאוד פשוטה: כשתבוא עסקה, היא תאושר. נקודה".
לצד כהן, עובד ללא הפסקה גם הרב דוד דרוק, יו"ר ארגון "כיסופים", שאחראי על נסיעות וביקורים בקברי צדיקים, עניין שגם הוא תופס תאוצה. "רוב הישראלים", הוא אומר, "נמצאים על הספקטרום המסורתי. אנחנו נותנים להם מענה".
במקביל למפגשים, אורגנו לא מעט אירועים המוניים - תפילה בכותל, תפילת האמהות, קריאת שמע המונית, ערבי שירה ותפילה רבים ועוד, ואליהם הגיעו עשרות אלפי חרדים ודתיים לאומיים.
גם כלי התקשורת החרדיים המרכזיים - "משפחה", "המבשר", "הדרך", "יתד נאמן", כל אתרי האינטרנט ותחנות הרדיו - מגויסים לנושא ומקדישים מקום ואנרגיה לנושא החטופים. רובנו פשוט לא רואים את זה.
לא אחידים, מאוחדים
ובסוף - עם ולמרות הארגונים, ההתגייסות האמיתית של החרדים באה מלמטה, מהלבבות: ילדים לוקחים על עצמם "השתדלויות" (התחייבויות למעשים טובים, לימוד וכיו"ב) ולהפך, מונעים מעצמם דברים עד לחזרת החטופים; במוסדות חינוך חרדיים רבים, לבנים ולבנות, מקבלים תלמידים שמות של חטופים ומתפללים עליהם; משפחות רבות "אימצו" חטופה או חטוף ומכינות לו מקום בשולחן השבת; יש הצמים; יש טקסי חופה שהוקדשו לחטופים; מגוון מסחרר של יוזמות ופעילויות שמתבצעות כל הזמן ובכל מקום ונובעות מדאגה אמיתית ותחושת שותפות גורל.
שני ארגונים חרדיים עיקריים פועלים בנושא, "איילת השחר" ו"קשר יהודי". הראשון הקים את אוהל התפילה בכיכר החטופים ומארגן ערבי שירה ותפילה, והשני מארגן מפגשים ואירועים רבים. מדובר בשני ארגוני החזרה בתשובה, או לכל הפחות הדתה, הממומנים על ידי אותו גוף, קרן וולפסון, ושמאז המלחמה התגייסו לטובת החטופים.
4 צפייה בגלריה
דרעי עם אמהות של חטופים. "אני מעבירה מסרים לבעלי, אבל לא מתחייבת לתשובות" | צילום: זהר אביגדורי
אני תופס את ריקי סיטון מארגון "איילת השחר" בשעת ערב מאוחרת, והיא בדיוק חוזרת עם ג'ולי קופרשטיין, אמו של בר קופרשטיין שנחטף מהמסיבה בנובה, מיום ארוך של מפגשים. קופרשטיין חוזרת בתשובה, היא הנציגה החרדית היחידה במשפחות החטופים. "שבועיים אחרי המלחמה", מספרת סיטון, "הגעתי למטה החטופים. מצאתי כאב גדול וגם תקווה ואמונה. נשאבתי לעשייה. אין יום שאני לא שם או עם המשפחות. יש לי עשרה ילדים שצוחקים, או בוכים, שנחטפתי בעצמי.
"הרעיון שלנו הוא קודם כל העלאת מודעות אצל החברה החרדית - אין חרדים שנחטפו והרוב לא חשופים למדיה". היא וג'ולי אף כותבות יחד טור למגזין הנשים החרדיות "קטיפה", מבית "יתד נאמן". "העשייה הצילה אותי", אומרת סיטון. "המתח, הכאב והלחץ שיבשו אותי לגמרי".
לפני ארבע שנים עבר בן זוגה של קופרשטיין, טל, תאונת דרכים ומאז הוא סיעודי מאה אחוז. "ועכשיו החטיפה של בר. בורא עולם מנסה אותי, אבל אני לא נשברת".
אני קורא בטור שכתבה על השבת השחורה: "...העובד הזר מספר לנו על סרטון מטושטש שבו רואים מישהו דומה לבר. אני נלחמת, ואומרת: 'מה פתאום? זה לא בר, אין סיכוי!' הוא חוזר: 'זה בר! זה בר!' ואז נשלח סרטון חדש. הפעם הוא לא מטושטש. אי-אפשר לפספס את עיני התכלת והמבט המתוק של בר בני בכורי ואת גופו החסון. ליבי יוצא אליו, אני נקרעת, פורצת בבכי שמעולם לא היה דומה לו, ארוך, קולני וצורמני. במשך שעות אני ממאנת להירגע. אין נחמה לאמא שרואה את הבן שלה בשבי. אין! אין! אין!"
לארגון "קשר יהודי" קשורות שתי נשים מוכרות - הרבנית יפה דרעי, אשתו של השר, אשת חינוך ופעילה חברתית מוערכת בזכות עצמה, ובתה מרגלית פרץ. הבת מנהלת את פרויקט החטופים בארגון, והאם מסייעת מבחוץ.
"מה שקרה בציבור החרדי ביחס לציבור החילוני מאז 7 באוקטובר זה דבר מפעים", אומרת דרעי, נרגשת. "כל כך משתדלים אצלנו לחבק, לתת ולעשות מעל ומעבר. זו לא רק יד מושטת, זה ממש לתת את הכל. לדעתי הציבור החילוני לא מספיק יודע על הדברים שנעשים אצלנו, וחבל. לא בשביל שיגידו לנו תודה, ממש לא, אלא כדי להגביר את האהבה בינינו. אנחנו עם, ומה שקרה זו הטרגדיה של כולנו. אנחנו צריכים להכיל כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה צער - הרי כל נרצח וכל חטוף הוא עולם ומלואו - איך יש לנו עוד זמן להתקוטט ולחפש את המפריד? איך? זה הזמן להיות יחד", נסדק קולה.
דרעי מספרת על הביקור הראשון שלה בכיכר החטופים. "המפגש הראשון היה המוני מדי וקצת מבהיל. היה לי קשה. זה היה יותר מדי… יותר מדי תל-אביב. חששתי גם מהזיהוי, מהתגובות, מאיך יקבלו אותי. הייתי שם חצי שעה והלכתי. היה לי קשה בהמון.
"למפגש השני, בירושלים, שהיה תפילה, הגעתי עם בנותיי מרגלית ושמחה, לחזק. התחבקנו, בכינו, דיברנו. זה היה מאוד חזק. התפעלתי מבני המשפחות. הם מאוד ריגשו אותי. חזרנו שוב, ואז עלה לנו הרעיון של לעשות שבת. בדחילו ורחימו אמרתי להם שצריך לעשות משהו שהם עוד לא עשו, לחשוב על מצווה אחת משמעותית לקיים יחד, הרעיון היה לשמור שבת אחת. הבטחתי להם שזה לא ניסיון להחזרה בתשובה.
"התארגנה השבת. 27 משפחות חטופים ו-27 משפחות חרדיות. המטרה שלי הייתה שישמרו שבת, אבל אז זה פורסם כ'שבת עם יפה דרעי' במלון וולדורף אסטוריה. קצת נלחצתי. כי בעלי, אתה יודע, אני לא יכולה להביא אותו איתי, זה היה לוקח את זה למקום פוליטי. לא ידעתי מה לעשות ואיך אגיד לבעלי, אף פעם לא השארתי אותו לבד", צוחקת. "סיפרתי לו, התייעצנו וסיכמנו שהוא יישאר בבית. הכנתי לו את כל השבת והזמנתי את בנותיי שיהיו איתו.
"השבת הייתה מדהימה. זה היה וואו גדול מבחינתי. מצאנו המון נושאים משותפים, התפללנו ובכינו ודיברנו עד חצות. כששרנו בהדלקת נרות את 'אחינו כל בית ישראל', מצאתי את עצמי ממררת בבכי, כולנו בכינו, אי-אפשר היה שלא. האנשים האלה מדהימים, זה העם האמיתי, ואני אומרת לעצמי, אני לא מבינה - מה היה פה לפני 7 באוקטובר? יכול להיות שהיה כזה פילוג ופה אנחנו כל כך יחד ומקבלים ומסכימים? הרגשנו משפחה, ממש ככה. אף אחד לא רצה לעזוב.
"בהמשך הייתה עוד שבת במלון דוד המלך. היה חיבור עמוק. היינו אחר כך גם בלוויות, בניחומי אבלים. עשינו גם סעודת פורים, עכשיו מדברים על לעשות משהו בפסח. אנחנו ממש מרגישים אותם בלב שלנו. כל פעם שאני מדברת איתם ממש כואב לי, אני רוצה לראות אותם בבית עוד לפני פסח, את כולם…" קולה של הרבנית נסדק שוב. היא בוכה.
"בתחילת הדרך הם יצרו איתי קשר ורצו מסלול לבעלי, אבל עם כל הכבוד הוא בקבינט ואני אדם פרטי", אומרת דרעי, "נכנסתי לזה כמו שכל אדם צריך לעשות, כדי לחבר ולהתחבר".
אחרי השבת חזרת וסיפרת עליה לשר?
"ברור", היא צוחקת. "רק לו? לכל המשפחה. כולנו חיים את החטופים".
ומה הוא אמר?
"הוא מאוד התרגש, מאוד".
הייתה לשבתות האלה השפעה עליו?
"ודאי".
ניסו להעביר דרכך מסר לבעלך?
"ודאי. הם אומרים לי מדי פעם, תגידי, תמסרי, תשאלי… אני מעבירה מסרים, אבל לא מתחייבת לתשובות. הם גם פוגשים אותו בלעדיי. הוא מגויס כל כולו למטרה הזאת. זה מאוד קשה וכואב לו. לא תמיד הוא מספר לי, אבל אני מרגישה את זה עליו.
"מלבד למשפחה, אני מספרת לכל הציבור החרדי כמה שהאנשים האלה, החילונים לגמרי, הם מדהימים. גם עם אלה וגם עם אלה אני מדברת על החשיבות של להתאחד. כולנו מפסידים מהפילוג, מההסתה.
"קשה לנו עם הפירוד, עם החזרה למה שהיה ב-6.10. יש קומץ קטן שמשתלט ומפלג, אבל הרוב רוצה אחדות. לא חייבים להסכים, יש חילוקי דעות בכל משפחה וזה בסדר. לא חייבים להיות אחידים, אבל כן להיות מאוחדים, בטח עכשיו, בשעת מלחמה. אני רוצה שנצא מפה עם צעקה: להתאחד".
אחת בלב של השנייה
הרצון של דרעי מתגשם בקשר החזק שנוצר בין בתה, מרגלית פרץ, ובין שלי שם טוב, אמו של עומר שנחטף מהנובה. "כמה ימים אחרי האסון", מספרת מרגלית, "ראיתי סרטון של שלי. היא אמרה שם: אתה אחי, את אחותי… זה היה מאוד מרגש. באותו זמן נתקלתי במיזם ובו כל משפחה 'לוקחת' חטוף לשולחן השבת שלה. לקחתי את עומר, עשינו לו מקום, דיברנו עליו עם הילדים, שלחנו לו כוחות.
"בראש חודש שבט פגשתי את שלי במסגרת תפילת נשים בבנייני האומה - ערב עוצמתי מאוד של 3,000 נשים. סיפרתי לה שלבן שלה יש מקום אצלנו בשולחן שבת, והיא נורא התרגשה. כך התחיל הקשר בינינו.
"בשלב הבא אירגנו יחד את השבת המשותפת במלון. הילדים שלי פגשו בלובי את שלי ומלכי שהיו עם החולצות של עומר ושאלו - 'מה עומר שלנו עושה אצלכם על החולצות?' מאז הפכנו מחברות למשפחה. יש לה חיבור נדיר עם הילדים שלי, היא מגיעה אלינו, משחקת עם הילדים. מבחינתם עומר זה כמו אח, הם כל כך מחכים לו".
מה הפתיע אותך בקשר?
"כל פעם מרגש ומפתיע לראות עד כמה כולנו יותר דומים מאשר שונים. לפני כל מפגש חדש עם חילונים יש איזה חשש, אבל בכל המפגשים רואים רק אהבה וחיבוקים וחברות. יש לנו הרבה יותר במשותף מאשר במפריד. וזו משאת חיי, שהמעגלים האלה ייפתחו לכל העם. זה צו השעה".
שלי שם טוב מתחברת לדברי פרץ. "מדהים איזה קשר נוצר בינינו. לפני לא הכרתי בכלל את העולם של החרדים, ונחשפתי לאנשים עם לב ענק וכוונות טובות. כבר אחרי שבועיים", היא מספרת, "הגיעו למטה נשים חרדיות ושאלו איך אפשר לעזור. אמרתי להן, בואו נכיר. ונוצר קשר. החיבור עם מרגלית - אנחנו אחיות, חברות נפש. הילדים שלה הם כמו אחיינים שלי, ואני מתגעגעת אליהם והולכת לבקר אותם. נכנסנו ללב אחת של השנייה.
"זה חיבור אמיתי שיכול להפיל את החומות, לראות את האנשים ממקום של כוונה ולב. זה אחד השיעורים שאנחנו צריכים ללמוד כחברה, לא לתייג אנשים אלא לבוא ולפגוש ולדבר. להבין שאנחנו לא כל כך שונים. זה שאנחנו מתנהגים שונה ביומיום, לא סותר את האפשרות לשיח מחבר. תחשוב על הילדים מתפללים על הבן שלי, שהם לא מכירים. זה ממש מרגש וחבל שזה לא מקבל יותר מקום בציבוריות הישראלית. יש קשר עמוק וגדול מאיתנו, והוא לדורי דורות. כל כך חבל שצריך טרגדיה כל כך גדולה בשביל שנבין את זה".
יכול באמת להיות שכולנו צריכים לראות את מעלות הצד השני, ולא רק את חסרונותיו. זה לא מוריד מעוצמת וצדקת המחלוקת, אין ספק למשל שהחרדים צריכים לשרת כמו כולם, אבל יש עוד דברים בחיים וגם את הטוב צריך לראות, לא רק את הדרעק. "רוב הדברים שאנחנו עושים הם חור שחור עבור הציבור החילוני", אומר ישראל כהן, "לא רואים, לא יודעים - ואז שואלים, איפה החרדים?"
