"ווינכ יא ע'זה? ... ראחת ע'זה" - "איפה את עזה? ... הלכה עזה". זעקה מעין זו בוקעת מסרטונים רבים שמועלים ברשתות החברתיות הפלסטיניות בחודשים האחרונים, בעיקר על ידי מי ששבים לאזור מגוריהם ומגלים את גודל החורבן. בסרטון שחרך את הרשת נראה פלסטיני משוטט במרכז העיר עזה, היכן שעמדה בעבר אנדרטת החייל האלמוני ולידה בניין הפרלמנט, ומגלה שהאזור הפך מגרש ענק מלא הריסות וקרקע שנחרשה בשרשראות טנקים.
למרות הקטל וההרס התקדימיים, בעיני פלסטינים רבים הישגי המלחמה עולים על נזקיה. במוקד ניצבת התגאות בכך שחמאס - גורם שנתפס כחלש יחסית בעיני ישראל - הסב לה את המכה המשפילה בתולדותיה. הישג נוסף הוא קעקוע הדוקטרינה שלפיה העולם עייף מהפלסטינים, וכי ניתן לקדם נורמליזציה גם בלי לפתור את בעייתם. המלחמה, כפי שטוענים הפלסטינים בגאווה לא מוסוות, ממחישה את כוחם להבעיר את המזה"ת - מלבנון ועד תימן - ואף לגרום לחוסר שקט בעולם כולו.
יחיא סינוואר, "המוח" שמאחורי המלחמה, רואה בה את משימת חייו, ותיכנן אותה משך כעשור באופן רציונלי ולא מתוך טירוף כפי שנוטים לתאר רבים אצלנו. לאור היכרותו העמוקה עם החברה הישראלית - לאחר 23 שנים בכלא - סביר שהעריך כי לא יביס את ישראל ב-7 באוקטובר, אבל שאף ליעדים אחרים: יצירת הלם וחוסר ביטחון במדינה, ניכור בתוך החברה ובינה לשלטון, וכן חשבון דמים חריף בין שני העמים שימנע כל אפשרות להסדר מדיני. המערכה שהתפתחה הייתה כנראה קשה מכפי שציפה, והחברה הישראלית הפגינה חוסן רב יותר ממה שהעריך, אבל ניכר שהצליח לממש חלק מיעדיו האסטרטגיים.
ואכן, חמאס מסכם את המלחמה במאזן מעורב הנוטה לחיוב. מצד אחד, חוסל מספר רב של פעילים ובכירים (שבעה מחברי הלשכה המדינית, בראשם מרואן עיסא; שלושה מפקדי חטיבות; וכמובן - סאלח אל-עארורי), ונפגע קשות כוחו הצבאי של הארגון, בפרט המערך הרקטי. בנוסף, זירות אחרות לא מיהרו להצטרף למלחמה, דבר שגרם לאכזבה בחמאס: בגבול הצפון ההסלמה מוגבלת מכפי ששואף סינוואר; באיו"ש לא נפתחה אינתיפאדה שלישית; וביישובים הערביים והמעורבים בישראל שהתלקחו במבצע שומר החומות - נשמרת רגיעה יחסית.
חלק מראשי חמאס ספגו פגיעה אישית-משפחתית קשה במלחמה, כפי שבלט השבוע בחיסול שלושה מבניו וכמה מנכדיו של איסמעיל הנייה. בכך, מצטרף יו"ר הלשכה המדינית לשורה ארוכה של בכירי חמאס שאיבדו קרובי משפחה בעימותים עם ישראל - למשל מוחמד דף - דבר שבמידה רבה מחזק את דימויים ברחוב הפלסטיני. המהלך גם הציף שיח נוקב בישראל נוכח החשש לשיבוש אפשרות לעסקה לשחרור החטופים.
אך חמאס מתפאר ב"עמידה איתנה" (סומוד): הארגון זוכה לאהדה ציבורית רחבה וכמעט לא נתקל בביקורת מבית; חלק ניכר מהנהגתו שרד, ובראשה סינוואר ודף; והארגון בעל הדנ"א הגמיש והסתגלני ממשיך לנהל לחימה, כולל בצפון הרצועה, גודע ניסיונות להקים חלופות בדמות חמולות או חזרת הרשות, ומשמש כתובת למו"מ בסוגיית החטופים. על כך העיר נסראללה בעוקצנות: "המטרה הראשונה שעליה הכריזה ישראל היא חיסול חמאס. אנו בחודש השישי לעימות. עם מי כולם מתדיינים? - חמאס! עם מי יושבות קטאר ומצרים המוסמכות לנהל מו"מ מטעם ארה"ב וישראל? - עם חמאס!"
הפתרון הלא-ישים
סקרי המכון הפלסטיני למדיניות ולדעת קהל בראשות ד"ר ח'ליל שקאקי משקפים היטב את המגמות המתוארות. סקר שפורסם באחרונה העלה שלמעלה מ-70% מכלל הנשאלים בעזה ובאיו"ש תומכים במתקפת 7 באוקטובר, כ-90% מכחישים שחמאס ביצע מעשי טבח, כ-70% שבעי רצון מביצועי הארגון במלחמה, וכ-%60 מעוניינים שישלוט בעזה ביום שאחרי. זאת, לצד הערצה כלפי כל גורם שעוין או פוגע בישראל (תימן, חיזבאללה, איראן ורוסיה) ובוז למי שתומך בה, גם אם הוא מסייע לפלסטינים (בעיקר ארה"ב); צידוד במאבק המזוין כאסטרטגיה לאומית מובילה (46% מול 32% שתומכים במו"מ); וכן תמיכה במנהיגים מיליטנטים, כגון מרואן ברגותי המנצח בכל תרחיש התמודדות על הנשיאות, לצד סלידה מאבו-מאזן (93% מהנשאלים באיו"ש שואפים שיפרוש).
שקאקי עצמו מבהיר בשיחה עימי השבוע: "רוב הפלסטינים רואים ב-7 באוקטובר מהלך שנולד מתוך שנים של עימות ודיכוי. הם אוהדים את המתקפה וסבורים שהחזירה את הנושא הפלסטיני למוקד השיח העולמי. יש ביקורת פנימית על השלכות המתקפה, אבל נוכח אווירת המלחמה, ברור שהקולות חלשים". באשר לעתיד מסביר שקאקי: "גם אם יכולתו הצבאית תושמד, חמאס ימשיך להתקיים במישור הפוליטי והחברתי, וסביר כי בבחירות עתידיות יקצור הישגים נאים, אולם אין ודאות שיזכה בהן".
פרופ' סרי נוסייבה, מאנשי הרוח הבולטים במערכת הפלסטינית ושר לשעבר ברשות, מסביר: "המלחמה השיבה את שני העמים לנקודת האפס של הסכסוך. במקרה האופטימי - והסביר פחות - העימות יוביל להסדר מדיני, ובסביר והפסימי - למדינה אחת שבה שני העמים העוינים יילחמו זה בזה. מכל מקום, הפלסטינים לא בשלים לעצמאות וחייבים ראשית כל לרפא חוליים פנימיים, ובראשם השחיתות העמוקה". בדומה לשקאקי גם נוסייבה מחדד כי "הביקורת נגד חמאס קיימת, אבל ניצבת בצל התרוממות הרוח מההישג הצבאי וההתבשמות בכך שיש תמיכה עולמית רחבה בפלסטינים".
פרופ' שלמה בן עמי, מראשוני "המתפכחים" בישראל - בעקבות כישלון שיחות קמפ דיוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה - מביע גישה פסימית נוכח מצב שני העמים, ובפרט הפלסטינים. "פתרון שתי המדינות לא ישים כיום", הוא מסביר. "אני האחרון שיכחיש שהתרחבות ההתנחלויות והטירוף המשיחי הם אחת הסיבות, אבל בעיית העומק הייתה ונשארה - היעדר אתוס פוזיטיבי פלסטיני, של בנייה ופיתוח חומרי ואנושי, כפי שהיה לציונות בדרך להקמת המדינה. אילו היה להנהגה הפלסטינית חזון כזה, היא מעולם לא הייתה דוחה הצעת שלום שנותנת לה 97% מהשטח במקום 100%. עד עתה, אין סימן שמישהו בהנהגה הפלסטינית - שלא לדבר על חמאס - שינה עמדתו לגבי מתווי השלום שהועלו בעבר. יתרה מכך, אש"ף עדיין בוחן אחדות עם חמאס, דבר שלעולם לא יתקבל על ידי ישראל. בלי הכרעה פנימית פלסטינית, אין סיכוי להסדר ברוח שתי המדינות, וברור שהכרעות נדרשות גם מישראל".
הישראלים, כך נראה, מפיקים בהדרגה שתי מסקנות מנוגדות מ-7 באוקטובר: האחת שאין תוחלת בקיום מדינה אחת, ושהשוני בערכי היסוד בין שתי החברות לא מאפשר חיים משותפים; והשנייה - שחירות פלסטינית מלאה משמעה איום קיומי, כפי שהוכח בעזה מאז ההתנתקות ב-2005. הנהגת ישראל תידרש לתמרון מפוכח בין שני הקטבים: מצד אחד לקדם חיץ פיזי, אך מהצד האחר לוודא שלא ייווצרו איומים מכיוון הפלסטינים, מה שיחייב למשל שליטה ישראלית על שעריהם לעולם. המשך ההתעלמות מהנושא הפלסטיני, קל וחומר מדיון על הכרעות היסטוריות, כפי שרווח בישראל עד לפני חצי שנה, ובמקום זאת העדפת "דרכי אמצע" ברוח "ניהול הסכסוך" - סופם שיפילו על הישראלים מהלומות טראומטיות נוספות מהסוג של 7 באוקטובר.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
