כאשר הדברים הללו נכתבים, התשובה המסתמנת של חמאס לעסקת החטופים היא שלילית. ישראל התגמשה. חמאס מקשיח עמדות. הוא מרגיש על הגובה. לא משום שקרה לו משהו טוב, אלא משום שישראל נמצאת בנקודת השפל החמורה ביותר בתולדותיה. הקריאות לחרם עברו מהקמפוסים האנטישמיים לצמרת הפוליטית במדינות מערביות. כל יום שעובר מחמיר את המצב. אז למה שחמאס יתפשר. את מה שהיה לו להפסיד - הוא כבר הפסיד, עם 13 אלף מחבלים הרוגים. ההרס והחורבן? אנחנו בשלב שזה הנשק שלו. בניגוד למה שנדמה לנתניהו, וגם לגנץ, חמאס לא רוצה למנוע פלישה לרפיח. להפך. הוא זקוק לה. זה צפוי שנתניהו לא מסוגל להבין את זה אבל גם גנץ - אתמול בשדרות הוא שוב קפץ בראש ובמקום להציג אלטרנטיבה הבטיח גם הוא כניסה לרפיח. וזה מייאש. ישראל ניצחה בקרב. נגיד שניצחה, למרות הרבה מאוד סימני שאלה. אבל היה ברור מלכתחילה שהיא עלולה להפסיד במערכה. אין צורך להמתין. זה כבר קורה.
סירוב חמאס הוא מלכודת. משום שיש שתי אופציות עיקריות שניצבות לפני ישראל. הראשונה, הגברת הלחץ הצבאי. זה אומר עוד הרבה מאוד הרוגים. וזה אומר עוד ועוד קריאות לחרם על ישראל. וזה אומר עוד החלשה של ישראל, לא רק מדינית אלא גם צבאית. ואם הגברת הלחץ הצבאי תכלול גם ניסיון לפנות בכוח למעלה ממיליון פליטים מרפיח - הקמפיין המפחיד שהתנהל עד היום נגד ישראל יהיה כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לנו.
האופציה השנייה היא דשדוש. בדיוק כמו הדשדוש של החודשים האחרונים. אז כן, פה ושם יהיו מבצעים. עוד מחבלים ייהרגו. אבל זו תהיה שקיעה בבוץ העזתי ועוד הידרדרות, הולכת ומחריפה, במצבה הבינלאומי של ישראל. רק זה חסר לנו. ויש אופציה שלישית, שיכולה לפגוע בחמאס בדיוק במקום שבו הוא מביס אותנו. ישראל יכולה להכריז על הפסקת אש חד-צדדית, ולהעביר את הכדור לידי חמאס. אין לנו שום רצון לפגוע בפלסטיני בלתי מעורב אחד, תאמר ישראל. אנחנו רוצים רק, ואך ורק, לממש את ההחלטות של הקהילה הבינלאומית, גם מהחודשים האחרונים וגם מהשנים האחרונות. זה אומר: שחרור החטופים ופירוז הרצועה. מבחינתנו, יכולה ישראל להוסיף, ראשי חמאס רשאים לעזוב למדינה שלישית. זה לא שבקמפוסים יתחילו הפגנות בעד ישראל ונגד חמאס. אבל על הרבה אחרים זה ישפיע. ועוד איך ישפיע. הסחף האנטי-ישראלי ייעצר. זה לא חשוב מה יהיה הצעד הבא של ישראל, זה ברור שהיא תתחיל אותו ממקום הרבה יותר טוב מזה שבו היא נמצאת היום.
הקטאר נשפה
הבעיה של ישראל לא התחילה ב-7 באוקטובר. כבר הרבה מאוד שנים שהאמת הולכת ונקברת תחת הבולדוזרים של קמפיין הדמוניזציה. בהתחלה היא נקברה במדיה ובאקדמיה. עכשיו היא מטפסת למרומי הפוליטיקה. נשיא צרפת, עמנואל מקרון, פירסם, יחד עם נשיא מצרים ומלך ירדן, קריאה להפסקת אש מיידית. שר החוץ של צרפת, סטפן סז'ורנה, הלך צעד קדימה והעלה באותו יום את הרעיון להטיל סנקציות על ישראל. הסנאטורית ננסי פלוסי הצטרפה למכתב דרישה לנשיא ביידן לעצור משלוחי נשק לישראל. והסנאטורית אליזבת וורן כבר טוענת שישראל מבצעת ג'נוסייד.
איך וכיצד נוצר אותו קמפיין אנטי-ישראלי אדיר, שמתחיל בקמפוסים ומגיע לקונגרס? בעמוד הזה הועלו בחודשים האחרונים אין-ספור טענות על התנהלות ראש הממשלה, שהובילה את ישראל לנקודת השפל הזאת. עוד נעסוק בכך. אבל כדאי לשים לב שכאשר בודקים תהליכי עומק, הסיפור הגדול הוא קטאר. היא הזרימה הון עתק לחמאס, באישור ישראלי, והיא הזרימה הון עתק גם לקמפוסים בארה"ב. תרומות כאלה חייבות בדיווח למשרד החינוך האמריקאי. בשבוע שעבר פירסם ISGAP (המכון לחקר האנטישמיות) ממצאים של מחקר נוסף, עוד אחד בסדרת מחקרים חשובה, הפעם על הזרמת ההון לאוניברסיטת קורנל. 1.95 מיליארד דולר הזרימה קטאר מאז 2001. כמו עוד הרבה תרומות אחרות, לעוד ועוד קמפוסים, מתברר שעל חלק מהתרומות היה דיווח כדין. ועל חלק גדול - כלל לא דווח.
השאלה הגדולה היא, כמובן, מה ההשפעה של התרומות הללו. גם אם לא היה שום סעיף בשום חוזה שמעניק לקטאר מנופי השפעה, ברור לחלוטין ש"ספר לי מי מממן אותך, ואספר לך מה אומר המחקר שלך". גם אם נחפש, וחיפשתי, וגם אחרים חיפשו, לא נמצא מחקר שיחשוף את תפקידה של קטאר בעידוד האיסלאם הרדיקלי על ידי מכון מחקר שקטאר העניקה לו מימון.
צילצלו בפעמונים
שאלת ההשפעה נבדקה ברמה המחקרית. התוצאה מפחידה. מחקר משותף, של ISGAP ו-NCRI (מכון לחקר שיח השנאה), בדק את השאלה: "כיצד מימון חוץ בהשכלה הגבוהה בארה"ב על ידי משטרים סמכותניים, מנבא שחיקה של נורמות דמוקרטיות ואירועים אנטישמיים בקמפוסים". המחקר עוסק במימון שהאוניברסיטאות לא מדווחות עליו. הממצאים מבהילים: בין השנים 2015-2020, במוסדות שקיבלו מימון מתורמי המזרח התיכון היו בממוצע 300 אחוז יותר תקריות אנטישמיות מאשר במוסדות שלא קיבלו מימון. תקריות אנטישמיות ברמת הקמפוס מנבאות תקריות אנטישמיות ברמת האזור. אנחנו כבר יודעים שכסף קונה השפעה. הוא קונה גם גזענות. ובוודאי אנטישמיות.
קטאר, אם כן, תוקפת את ישראל בשתי החזיתות החשובות. היא גם מממנת את חמאס. והיא גם מממנת את תעמולת חמאס - "הדה-קולוניזציה", שמשמעותה חיסול מדינת ישראל - שמעלה את מפלס האנטישמיות, ולא רק בארה"ב. עוד ועוד עדויות מעוד ועוד קמפוסים מצטברות להכרה שהאנטישמיות הופכת לנורמה. המוסד הקים בעבר את יחידת צִלְצָל, שתפקידה היה לחשוף ולטרפד את מימון הטרור. ניצנה דרשן-לייטנר וסמואל מ. כץ פירסמו ב-2020 את הספר "הרפון" (harpoon, צלצל באנגלית), שעוסק בפעילות היחידה. ד"ר אודי לוי, שעמד בראש היחידה, התראיין בחודש ינואר וסיפר, קצת בכעס, על סגירת היחידה ב-2017, במקביל למדיניות של נתניהו, של העברת כסף מקטאר לחמאס. מדוע לחקור העברות חשאיות, כאשר ישראל נוקטת מדיניות של העברות גלויות? גם את העניין הזה צריכה לבדוק ועדת חקירה. ויותר מכך, מאבק במימון האנטישמיות חשוב כמו המאבק בטרור. ליחידת צלצל היו הצלחות. התשתית עדיין במוסד.
כאשר מדברים על המימון האדיר שמגיע מקטאר, לא מדובר רק בחמאס, אלא גם בתעמולת חמאס שהשתלטה על הקמפוסים ומשפיעה על הפוליטיקאים. גופי מחקר כמו ISGAP הפעילו גם חוקרים מהסוג שהיה בצלצל כדי להתחקות אחר מפעל המימון. הם כבר עשו חצי מהעבודה. ישראל חייבת, רצוי בתיאום עם ארה"ב, להמשיך לחצי השני.
