ישראל נוקמת מהר. הפחד שמא נאחר להגיב, ואז העולם ישכח מי התחיל והרחוב בישראל יאבד אמון, דוחף את קובעי המדיניות לפעולה מיידית, לפעמים נמהרת. איראן נוקמת לאט. כמעט חודשיים עברו מהמבצע האמריקאי לחיסול מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני, ב-2020 עד לפעולת התגמול נגד בסיס אמריקאי בעיראק; יותר מחודש עבר מההתנקשות בחיי מזכיר חיזבאללה, עבאס מוסאווי, בידי ישראל ועד לפיגוע ההמוני בשגרירות ישראל בבואנוס-איירס במארס 1992. מסתבר שהאיראנים מיושבים מאיתנו: הפנקס שלהם פתוח והיד רושמת.
הם לא נקמו את נקמתם בעשרת הימים הראשונים להתנקשות בחייו של מפקד כוח קודס בלבנון, גנרל מוחמד רזא זאהדי, בשבוע שעבר. אבל הקריאות לנקמה נישאו מכל במה, בחריפות ובלהט שהפתיעו את הגורמים בישראל. גם האמריקאים נדרכו. מפקד פיקוד המרכז שלהם, גנרל מייקל קורילה, הגיע לכאן. בן השיח המיידי שלו, להגנה ולהתקפה, הוא חיל האוויר.
נקמה תהיה. כרגע מתמקדות ההשערות בימים הקרובים ממש. בחיל האוויר עובדים יומם ולילה על תשובה לכל מה שקיים בארסנל האיראני: טילים בליסטיים, טילי שיוט, כטב"מים. סביר להניח שההתקפה תבוא מאחד או מכמה מהפרוקסים של איראן, אבל היא יכולה לבוא גם מאיראן עצמה.
האתגר הוא לסכל את עיקר המתקפה ובכל זאת להשאיר פתח שיאפשר לאיראנים לטעון שהמטרה שלהם הושגה. הסכנה מונחת בקצוות: מבצע איראני מוצלח מדי עלול להידרדר למלחמה אזורית; מבצע איראני כושל מדי יזמין מבצע איראני נוסף.
בעימות המתמשך בין שתי המדינות איראן עוקצת ובונה: היא בנתה אימפריה אזורית שמאפשרת לה לירות מלבנון, מסוריה, מעיראק, מתימן ומעזה. במקביל זכתה למעמד של שותף בכיר בציר הרוסי-סיני. ישראל רק עוקצת.
בצה"ל מעריכים שהאיראנים ינסו לפגוע במתקן צבאי, לא ביישובים אזרחיים. להערכה צמודה הסתייגות: האיראנים יכולים להחליט לפגוע במרכז אזרחי. הם יכולים לכוון למתקן צבאי ולטעות בניווט. הם יכולים לפגוע במתקן צבאי ולגרום להרג המוני. כמו שאמר, בפליטת פה מביכה, ראש אמ"ן, הרע עוד לפנינו.
האם הסיפוק מחיסולו של תת-אלוף בצבא איראן, מנוול ככל שהיה, מצדיק את המהומה? לא בטוח. התועלת מסיכולים ממוקדים שנויה זה שנים במחלוקת. יותר משהם מהווים פתרון צבאי, הם מהווים פתרון מורלי: משהו להתבשם ממנו כשאין בנמצא פתרונות טובים יותר.
חיסול שלושת בניו של איסמעיל הנייה ושלושה מנכדיו הצעירים מטריד מסיבה אחרת: ההוראה ניתנה על ידי קצין בדרג בינוני בפיקוד דרום בלי ליידע את אלוף הפיקוד, את הרמטכ"ל ואת הדרג הפוליטי. האם היו מאשרים את החיסול אילו ידעו מי נמצא במכונית? לא בטוח. הנייה הוא אחד משני אנשי המפתח בתמסורת עם סינוואר במשא ומתן התקוע לשחרור החטופים. האם החיסול ישפיע על דרישות חמאס? קרוב לוודאי שלא, אבל החלטה כזאת לא יכולה להתקבל על ידי קצין שאין לו כלים, גם לא ידע, להבין את ההשלכות.
ההחלטה ניתנה לפי הספר, מה שקוראים בצבא פו"ש (פיקוד ושליטה) סדור. פיקוד דרום נתן את ההוראה; חיל האוויר ביצע. במבחן התוצאה היא הייתה עדות נוספת לקושי של הפיקוד הצבאי לשלוט במה שקורה בשטח חצי שנה לאחר תחילת הלחימה.
מרגלים שלא היו
המלחמה הולידה כמה קביעות עובדתיות שנחרתו עמוק בתודעה. כולם מאמינים בהן, ללא שמץ של ספק. אחת הקביעות האלה אומרת שהפועלים שהורשו לצאת מעזה לעבודה בישראל היו מרגלים של חמאס. מדובר בעם רב: מספר העובדים העזתים שעבדו בישראל הגיע ערב המלחמה ל-20 אלף.
כל אדם בישראל משוכנע היום שהפועלים אספו מידע על סידורי השמירה ביישובים ובמחנות צה"ל, צילמו אתרים, תיעדו שיחות והעבירו את כל החומר המודיעיני הזה למפעילים שלהם בעזה. הם הסגירו את המעבידים שלהם. יותר מזה, בין מחבלי הנוח'בה שפשטו על היישובים הישראליים היו פועלים שעבדו בהם. הם רצחו ובזזו וחטפו את נותני לחמם.
חברי הקיבוצים בעוטף עזה שפגשתי מאז 7 באוקטובר הניחו בצער רב שכך היה. גם אני הנחתי כך. זה נשמע הגיוני, מחויב המציאות: קצין המודיעין של חמאס מחכה לפועלים בצד הפלסטיני של מעבר ארז. הוא מדובב אותם. מרצון או מאונס הם מספרים לו כל מה שהם יודעים ומקבלים ממנו הוראות לקראת יום העבודה הבא.
זה היה נכון וברור ומובן – עד שבדקתי. אלה העובדות, על פי מיטב הבנתי. 15 אלף פלסטינים מעזה נתקעו בישראל ב-7 באוקטובר. הם אותרו ונעצרו. חלקם נחקרו; חלקם תושאלו – סוג פחות אינטנסיבי של חקירה; אחר כך הועברו כולם חזרה לעזה. המסקנה החד-משמעית מהחקירות הייתה שאף אחד מהם לא אסף מידע או מסר מידע למנגנון המודיעין של חמאס.
הרשויות בישראל בדקו את זהותם של העזתים שנתפסו או נהרגו במהלך הלחימה ביישובים ב-7 באוקטובר. אף לא אחד מהם היה פועל שעבד בישראל. צריך לסייג ולומר שלא כל ההרוגים זוהו, ושחלק מהרוצחים והבוזזים חזרו בשלום לעזה. אף על פי כן, יש כאן אינדיקציה ברורה. כל פלסטיני שנעצר עבר חקירה. הנחקרים ידעו לספר הרבה דברים; על מידע שנאסף מהפועלים הם לא ידעו לספר.
ככל שזה נשמע מעליב, די היה במה שהחמאסניקים ראו בעיניהם מצידו השני של הגבול ובמה שיכלו לקרוא בגוגל כדי לנצח ליום אחד מדינה שלמה.
אני לא מספר את הסיפור הזה כדי לרכך את הזעם בישראל כלפי העזתים. תמונות השמחה ההמונית בעזה למראה ילדים, קשישים ונשים שמובלים בכוח, חלקם גם במכות, אל גיהינום שטרם נסתיים, לגמרי אמיתיות. את התמונות האלה אין למחוק, אבל את העובדות כדאי ללמוד. זה חשוב מכמה סיבות. הראשונה, כדי להבין שלא כל מיתוס שהכה שורש מושתת על עובדות מוצקות; השנייה, כדי לשחרר את השיח הציבורי מאמירות על כפיות טובה: הפועלים לחוד והטבח לחוד; השלישית, כדי שהדיון על העסקת פלסטינים מהשטחים יתנהל על בסיס יותר רציונלי. מאז 2015 היו אלפי פיגועי טרור. רק ב-14 מתוכם השתתפו פלסטינים שהיו להם אישורי עבודה. כל פיגוע הוא עולם מלא. אף על פי כן, אי-אפשר להתעלם מהפרופורציה.
ישראל יכולה להפסיק את התלות ההדדית בינה לבין הכלכלה הפלסטינית ולהניח לגדה להתקיים עצמאית; היא לא יכולה גם לנתק וגם לחבר בו-זמנית.
כרגע מורשים לעבוד בישראל 8,000 פלסטינים מהגדה. האישור ניתן להם על תקן של עובדים חיוניים. רובם המכריע מועסקים בבתי החולים. כל הצעה להכנסה מבוקרת של עובדים נוספים נדחתה על ידי הדרג המדיני על הסף.
התלמיד המצטיין
מאיר אטינגר, 33, נכדו של הרב כהנא, נחשב לגורו של הקבוצה העבריינית המכונה "נוער הגבעות". ב-2013 הוא ניגש לחיבור מסמך שמתווה את החזון האידיאולוגי שלו ושל חבריו. המסמך התפרסם ברבים תחת השם "המרד" או "תשתית המרד". הוא שואב השראה ממורשתו של כהנא הסבא ומוסיף לה שיפורים משלו. לפחות שתי התארגנויות טרור קמו על בסיס המסמך. אחת מהן הולידה את רצח בני משפחת דוואבשה ב-2015, בדומא.
"המרד" הוא חיבור מהפכני, אח לחיבור מהפכני אחר, "תוכנית ההכרעה" של בצלאל סמוטריץ'. שניהם מתחרים עד היום על נפשם של צעירים בימין הרדיקלי.
נוח להתייחס אל "תשתית המרד" כאל משובת נעורים, קוריוז בשולי תנועת ההתנחלות. נוח, אבל לא בהכרח נכון. איתמר בן גביר היה תלמידו המצטיין של הרב כהנא ופרקליטו ודוברו של עמירם בן-אוליאל, הרוצח מפרשת דומא. קשה לדעת מי לימד את מי, אבל הדמיון בין מה ש"המרד" הציע לעשות לבין מה שבן גביר עושה בפועל כשר לביטחון לאומי, מעורר דאגה.
"הרבה יותר זול ומהיר להרוס ולבנות מאשר לשפץ", קובע "המרד"; "נקודות המוצא של המרד הן שלמדינת ישראל אין זכות קיום ולכן אנחנו לא מחויבים לכללי המשחק; יש להפיל את מבנה המדינה ואת יכולות השליטה שלה; למדינת ישראל יש המון נקודות תורפה. פשוט יש להדליק את חביות הנפץ – כל השאלות והסתירות בין יהדות לדמוקרטיה".
תוכנית הפעולה מדגישה את חשיבות השימוש בתקשורת – "לתמוך, לפרסם, ליצור תהודה וגיבוי ציבורי". בתחום הזה בן גביר עולה על כל הציפיות, גם בכמות, גם בתדירות, גם בחירות שהוא לוקח לעצמו להוציא חומרים מתוך דיונים חסויים.
"המרד" קורא לא לכבד מוסדות של המדינה, חוקים ונורמות. בן גביר מיישם את ההמלצה יום-יום. הוא איננו השר היחיד שמנצל לרעה את סמכויותיו, מבזה את שומרי הסף ואת ראשי זרועות הביטחון ומצפצף על חוקי התנועה בכבישים – אבל אצלו יש לצפצוף תשתית אידיאולוגית.
"המרד" מבקש "לערער את היחסים של ישראל עם מדינות אחרות". בנושא הזה השר שלנו תרם לא מעט. תהילתו הגיעה עד האג ועד וושינגטון. זירת קרבות מרכזית היא הר הבית. כמה שיותר רעש בהר הבית, יותר טוב, אמר המסמך. ואכן, אם זה היה תלוי בו, בשר הבט"ל, היה לנו השנה רמדאן הרבה יותר שמח.
תורת "המרד" שמה דגש מיוחד על המלחמה בערבים. את הגויים יש לגרש. מעבר לאידיאולוגיה יש כאן אינטרס פוליטי: קהל הבוחרים של בן גביר חי וחוגג על שנאה לערבים. את היישום אנחנו פוגשים גם באיו"ש, גם בישראל. משטרת ש"י לא הצטיינה אף פעם בפעילות שלה נגד הטרור היהודי. תחת בן גביר היא עברה צד, מעצלות פסיבית לעצלות אקטיבית. הנפגעים הראשונים הם המתנחלים, שנחשפים לפיגועי נקם.
גורמים בתוך המערכת מדברים על התחמקות מביצוע חקירות ואפילו על שיבוש חקירות. כאשר מוצא צו הרחקה נגד חשוד בטרור, המשטרה לא ממהרת לאכוף אותו. בלית ברירה מחפשים השב"כ והצבא דרכים עוקפות. יחידות מג"ב בפיקוד המרכז פועלות כרגע תחת הוראות צה"ל. כרגע, משום שגם זה עלול להשתנות בהחלטה פוליטית. הצבא מפעיל אותן במקום את המשטרה. הפשיעה בחברה הערבית מתגברת: גם זה הישג ש"המרד" היה גאה בו. השבוע זכה התלמיד המצטיין להישג נוסף: הממשלה העבירה את הסמכויות בנוגע לבנייה בלתי חוקית ממשרד האוצר למשרד שלו. מרוב פרשיות, גם הכניעה הזאת לבן גביר עברה מתחת לרדאר. אם מישהו חושב שכוונת השר היא לטפל בבנייה הבלתי חוקית המסיבית, מסכנת החיים, בערים ובשכונות החרדיות, או להרוס מבנים בלתי חוקיים במאחזים ובהתנחלויות, הוא חי בסרט. האצבע שלו תקועה רק בעין של הערבים.
כאשר בן גביר הצטרף לממשלה, ברוך מרזל, שכנו בתל רומיידה ושותפו לקריירה ארוכה בשירות הכהניזם, מחה נמרצות. הוא ראה בכניסה לממשלה בגידה ברעיון, בגידה במורשת. אני חושב שמרזל צריך לדפוק על דלתו של השכן ולבקש סליחה. כהנא חי, בן גביר הוא משיחו, והמדינה היא החמור שעל גבו הוא רוכב.
משני צידי התקווה
שי חרמש, 80, ממייסדי קיבוץ כפר עזה, היה ראש המועצה האזורית שער הנגב וחבר כנסת בסיעת קדימה. ב-7 באוקטובר נהרג בנו עומר בהתקפה על הקיבוץ. ביתו נשרף. ספק אם ישוב אליו, אם וכאשר ייבנה מחדש.
ביום שישי שעבר התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה מכוננת של העיתונאי שלומי אלדר על שיחותיו עם פלסטינים שגלו מעזה לקהיר. סופיאן אבו-זיידה, איש פתח, שר לשעבר ומקורבו של דחלאן, היה אחד המרואיינים. חרמש החליט לכתוב לו.
"סופיאן יקירי,
"עידן ועידנים שלא נפגשנו. אנחנו איבדנו את בננו עומר במתקפה הרצחנית הזו. הבית נשרף. כל זה בגיל בו אתה מצפה למעט שקט ושלווה. אין לי מענה לעיוורון של צה"ל; אין לי מחילה לנתניהו שבמטרה לסרס את הרשות בחר להאכיל את הנמר שבסוף קם עליו להורגו. קראתי את דבריך בראיון ונזכרתי בימים היפים עם החלומות המשותפים עת היית סטודנט אצלנו במכללת ספיר. שבר ואסון נורא".
"שלום שי", השיב אבו-זיידה. "שמעתי על מה שקרה לך מחברנו הישאם (עבד אל-ראזק, גם הוא איש פתח מעזה ושר לשעבר). מאוד עצוב. אני איבדתי מאז היום ההוא תשעה מבני משפחתי ועשרות חברים. לא היה להם שום קשר, חוץ מזה שהיו במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון. אין לנו ברירה חוץ מלהחזיק מעמד ולקוות לטוב".
אבו-זיידה עזב ברגע האחרון את ביתו בג'באליה. עבד אל-ראזק עזב את ביתו בבית-לאהיא.
חרמש מיהר להשיב.
"האם מתוך החורבות בשני צידי הגבול יצמח דור חדש שיעשה סוף לשפיכות הדמים? אני חושש שאני כבר לא אזכה לראות את הנס הזה, אם יקום. עד אז, שמרו על עצמכם".
חרמש כתב גם לעבד אל-ראזק. הוא השיב מקהיר.
"שי היקר,
"התפקיד שלנו הוא לייצר תקווה למען הדורות הבאים. כך אנחנו וכך נישאר – אין לנו ברירה אחרת. שני העמים זקוקים למנהיגות שתוביל אותנו לשלום ולדו-קיום.
"בינתיים אני בוכה על הגורל המר שנפל על משפחותינו מהטירוף הנורא הזה. מי ייתן ותקוותך תבוא לידי מימוש. לילה טוב ולהתראות, חברי היקר, בימים טובים יותר".
מלכי הקרב
העבודה על תחקירי המלחמה בצה"ל בעיצומה. אחד הלקחים הראשונים שלמדו בחיל האוויר הוא שאין מנוס מייצור עצמאי של חימושים. התלות באספקה ממדינות אחרות – תחילה בגלל קצב ייצור, בהמשך בגלל לחצים פוליטיים – גבתה מחירים. יש מדינות שצימצמו את האספקה לישראל, ויש מדינות שהפסיקו אותה. בצד החיובי, קצב ההצטיידות היום גבוה מקצב השימוש. בצד הפחות חיובי, ישראל לא יכולה לבטוח יותר בשוק הנשק הגלובלי.
השינוי יעלה כסף, הרבה כסף.
זאת המלחמה הראשונה באזור שבה כטמ"מים – כלי טיס מופעלים מרחוק – הם מלכי הקרב. ברצועת עזה הם עובדים בצמידות לכוחות הקרקע. מייחסים להם אחריות להריגתם של אלפי אנשי חמאס.
מאז מותו של פרויקט הלביא, ב-1987, הנטייה במערכת הביטחון הייתה להתרחק מייצור פלטפורמות. המלחמה מחזקת את המגמה ההפוכה. ישראל לא תייצר מטוסים אבל תפתח ותרחיב ייצור של מטוסים ללא טייס.
האם לא תם זמנם של מטוסי הקרב? להפך, אומרים גורמי צבא. אי-אפשר היה לבצע את התמרון בעזה, את ההפצצות בלבנון, בסוריה, ביעדים בעומק, בלי מטוסים מאוישים. מדינות באירופה רוכשות עכשיו מטוסי אף-35; ארצות-הברית קונה מטוסים נוספים מאותו דגם. סעודיה קונה אף-15, ומצרים אף-16. אפילו איראן, שבנתה את היכולת האווירית שלה על טילים וכטמ"מים, קונה עכשיו מטוסים. המוכרת היא רוסיה; המטוס – סוחוי 35.
