מהחיים אל הפרשה, מהפרשה אל החיים. פרשת השבוע, פרשת "תזריע", מספרת על שני סוגים של מצוות שהעם קיבל במהלך המסע במדבר, לארץ ישראל: מצוות שקשורות בלידה ובברית מילה, וכאלה שקשורות בצרעת. איך זה קשור אלינו, כאן ועכשיו? ניעזר במילים של אנשים גדולים שנחשפים בתקופה הזאת, כדי להבין.
• וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. ברית מילה. המצווה העתיקה שכמעט מאה אחוזים מבני עמנו מקפידים לקיים אותה, מאז ועד היום.
השבוע נערכה ברית מילה לבנו של סמל עמית גואטה הי"ד. עמית, בוגר מכינת "עֹצם", לוחם מגלן, נפל בקרב בשמחת תורה, חודשים ספורים אחרי נישואיו. אשתו גל הכניסה עכשיו את בנם בבריתו של אברהם אבינו. הנה חלק ממה שאמרה שם, מילים שנוגעות בנצח, ושמרוב אירועים אנחנו אפילו לא יודעים שנאמרו:
"אחד הדברים שליוו אותי בתקופה האחרונה זה הפרק 'מזמור לתודה' מתהילים. מופיע בי גם הצורך להודות. הצורך הזה לא סותר את הקושי, את השבר ואת הבכי שנמצאים פה כל הזמן. אבל מאז חנוכה אני מעלה באופן יומי לסטטוס בווטסאפ 'מזמור לתודה' לעילוי נשמת עמית בעלי, כי אני מרגישה שקרה לי גם נס: אלוקים שלח לי שליחים מדויקים ומיוחדים שמלווים אותי. ההיריון כולו הוא נס גדול מבחינתי, הלידה עוד יותר, והתינוק הקטן הוא אור גדול בחיים שלי".
וכאן גל הדהימה את הנוכחים. בדרך כלל אנחנו שומעים על אור מתוך החושך, אבל היא אמרה כך: "התינוק שלנו הוא לא אור בתוך חושך. הוא אור בפני עצמו. משפטים כמו 'שמחה מהולה בעצב' לא מתקבלים פה. התינוק הזה הוא שמחה גדולה, הוא לא בא להאיר את החשיכה של המוות של עמית. הוא לא נחמה, הוא לא משהו להיאחז בו, אי-אפשר להיאחז בתינוק, התינוק הזה צריך להיאחז בי, בנו, בכל הסביבה שלו.
פעם לא ייחסתי חשיבות ל'מזמור לתודה' כמו היום. תמיד הערכתי את הטוב, אבל לא הכרתי הרבה חושך כדי להכיר באור כמו היום. אז על הטוב, על הניסים הנסתרים והגלויים שאני זוכה לראות בחיים שלי, אני מודה מכל הלב. על הנוכחות של אלוקים ושל עמית בסיטואציות מורכבות, נפשית או פיזית. ותודה גם לכם. שנשמע בשורות טובות".
וייקרא שמו בישראל: עוז.
• נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. הנושא השני בפרשה הוא הצרעת. אין מנגנון כזה היום, אבל חכמינו מסבירים שפעם אם אדם דיבר לשון הרע - היו רואים זאת על בשרו. הצרעת הייתה עונש על שימוש לא נכון בכוח הדיבור. ומה עושים עם מי שמדבר לא יפה? מביאים אותו אל הכהן, כלומר אל דמות חינוכית, אישיות שתשקם אותו, שתלמד אותו איך לדבר נכון וראוי, איך השפה יכולה לחבר בינינו ולא להפריד.
ואחרי המפגש עם הכהן, בשלב הבא, המצורע נשלח לבידוד. מי שמרכל, מלכלך, מטנף, מוקע החוצה מהחברה: "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". לא מביאים אותו למרכז הבמה, למהדורות ולפריים-טיים, כדי להשמיע שוב ושוב את האמירה השערורייתית שלו. לא מצטטים אותו ולא מבקשים שיתנצל ולא מוציאים גינויים. פשוט מזיזים אותו הצידה. נותנים לו לצאת קצת מחברת בני אדם, לחשוב על מה שעשה, להתבודד.
השבוע פירסם משה שפירא, אביו של הלוחם ענר שפירא הי"ד, סטורי שענר פירסם באוגוסט 2023, חודשיים לפני שנפל. ענר התפרסם כשזרק בידיים חשופות רימונים אל מחוץ למיגונית שליד המסיבה. הוא הציל חיים באומץ, עד שהרימון השמיני התפוצץ והרג אותו.
הנה סוג אחר של גבורה שלו. בשיא ההפגנות הסוערות, ענר ראה יום אחד שמישהו ריסס בצבע אדום מודעה עם פניו של הרבי מלובביץ'. ההשחתה הזאת זיעזעה אותו. הוא כתב על כך את המילים הבאות, שאביו פירסם בדיוק בשבוע שבו התורה קוראת לנו לשמור על תרבות דיבור, לשים לב למילים שלנו:
"גרפיטי על הפרצוף של הרבי מלובביץ'. אנשים מתחילים לדבר בשחור לבן. או שאתה איתי או שאתה מהם. מי אלה 'הם'? דתיים? חרדים? חילונים? ימנים? שמאלנים? דמוקרטים? פשיסטים? תומכי ה-? מתנגדי ה-? אל תיתנו למלבי השנאה למחוק ולטשטש את מה שתמיד היה ברור. יש שוני ויש אי-הסכמות קשות, אבל לא משהו שמצדיק לשרוף ציבורים שלמים. הקיטלוג הזה הוא רק אמצעי שליטה בנו. אל תתנו לשונאים שליטה על עיצוב התודעה שלנו. אין באמת 'הם'".
• ומהפרשה - אל החג. ההכנות לפסח בעיצומן, ליל הסדר מתקרב, ושוב, דווקא המשפחות עצמן יכולות ללמד אותנו איך לגשת אליו נכון. השבוע באירוע בכיכר החטופים בתל-אביב, דיברה רינת לוק, דודתה של שני לוק. שני נחטפה ולצערנו התפרסמה במיוחד בגלל התיעוד המזעזע של גופתה בטנדר, מוקפת במחבלים. לדודה שלה, כמו לגל גואטה ולהורים של ענר שפירא, יש את כל הסיבות להתייאש. אבל רינת לוק ביקשה להעביר בערב חג הפסח מסר של תקווה:
"אני רוצה לדבר על מרים הנביאה", היא אמרה. סביבה הקשיבו שלי שם טוב (אמא של עומר החטוף), אורלי גלבוע (אמא של דניאלה החטופה) ועוד. "אני מרגישה קשר למרים הנביאה. האישה הזאת היא פלא. כולם יוצאים ממצרים, אין זמן, ילדים, בלגן, ולכן כולם לוקחים מצות, מזוודות, ציוד, והם עם פחד בלב, מה יהיה. ומה היא עושה? היא קודם כל לוקחת איתה תוף, תוף מרים. היא כבר יודעת שיהיה טוב, היא מבטאת תקווה ושמחה עתידית. התוף הזה נושא בתוכו את הרגע שעוד יגיע, שבו היא תשמח. היא כבר יודעת שיהיה טוב. האמונה הזאת היא מה שמאפיין את העם שלנו, וכולנו צריכים אותה עכשיו".
אנחנו אומרים "שנהיה ראויים" על הנופלים, אולי צריך לומר זאת גם על הדמויות האלה שחיות ומתגלות בקרבנו. שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "חג הפסח הוא זמן ההתחדשות. עם ישראל מגיע לארץ, ואז עלול לחול עליו 'חוק ההתיישנות'. הוא שוכח את יציאת מצרים, את תפקידו, את מהותו. לכן פעם בשנה אנחנו מקבלים מתנה: חג של התחדשות, של חירות, של רעננות. האביב הוא לא רק בטבע, הוא גם אצלנו בפנים" (הרב יעקב אדלשטיין)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
