Keep Calm and Carry On, או בעברית - הישארו רגועים והמשיכו קדימה בנחישות, הייתה סיסמה שהופצה בבריטניה מטעם מערך ההסברה הלאומי שם בחודשים לפני מלחמת העולם השנייה, כשהלך והתבהר כי החיה הנאצית מרימה שם את ראשה ושצריך משהו שירים את המורל. השלט הזה תלוי בכניסה לביתנו. אני מאמין בו מאוד, בעיקר בשעות הקשות.
הסיסמה הזו משקפת יותר מכל את דמותו של ראש הממשלה שהנהיג את בריטניה במהלך המלחמה הזו, וינסטון צ'רצ'יל. ארבע מילים שמסכמות את השנים הקשות בתולדות האימפריה, ואולי בתולדות הפלנטה כולה, ואומרות שגם בשעות הקשות ביותר חייבים לנהוג באחריות, בשיקול דעת, להיות "קול", להיות בוגרים. לא לשקוע לתהום צלמוות, או לנסוק לאופוריית מלחמה מוגזמת.
אבל מאידך, להיות רגועים בתפיסה הצ'רצ'יליאנית, לא אומר להיות רפוי, או ותרן, או פשרן, או פחדן, או תבוסתן. בכלל לא. ההיפך - הסיסמה הזו קוראת להמשיך בגאון ובנחישות כדי להשיג את יעדי המלחמה.
ייתכן והיה גם נכון לתלות את השלט הזה בכניסה לחדר הישיבות של קבינט המלחמה, גם בעומק הבור, גם במקלט התת־קרקעי בלב הרי ירושלים. ראש ממשלת ישראל רוצה לדמות לצ'רצ'יל, אבל ככל שהוא מתאמץ יותר, כך הדמיון דווקא חומק ממנו. במקרה הזה הוא לא לבד. תופי המלחמה שעולים מחדר הקבינט מגלים חוסר בקיאות במה שאותו צ'רצ'יל הוכיח בשנות המלחמה האיומה. איפוק הוא לא תבוסה. המתנה אינה הכלה. סבלנות אינה אות לחולשה.
בינתיים, זו אינה הרוח שם. גורם הבקיא מאוד בישיבות המרתוניות שהתנהלו השבוע בשורת חדרי דיונים חשאיים, מעל ומתחת לאדמה, אומר כי "אם היו מצלמים את זה ומשדרים ביוטיוב, היו היום ארבעה מיליון איש בנתב"ג שמנסים למצוא דרך לברוח מכאן".
הלילה יצאה לדרך התגובה האיראנית על ההתנקשות הישראלית בגנרל הבכיר בדמשק. ואם ישראל תגיב, היא תגיב על מטרות אסטרטגיות בלב טהרן ואולי בערים נוספות. זה בינארי - אפס או אחד. כך הגישה כרגע. פחות חשוב כמה טילים או כטב"מים יעברו את המחסום הצפוף של ההגנה האווירית הישראלית, ולא ממש חשוב כמה מהם יפגעו - ישראל תגיב ותגיב בעוצמה אדירה.
בישראל סבורים כי איראן מכוונת לפעולה גדולה נחיל גדול של כמה עשרות טילי שיוט וכ־150 כטב"מים לצד טילי קרקע־קרקע, שיכוונו ככל הנראה למטרות צבאיות.
בישראל מודאגים מתוצאות של התקפה כזו, כי לא בטוחים שמערך ההגנה האווירית יכול להתמודד איתה וכי כל הבסיסים המדוברים, לרבות אוניות הצי - מוגנים מפניה. ארה"ב מעריכה שישראל היא המטרה, לא חיילים אמריקאים בעיראק ובסוריה. מקורות איראנים אומרים שאיראן לא תתקוף אמריקאים כי היא רוצה לרכוב על גל הפילוג בין ביידן לנתניהו בעניין עזה ולא לאחד אותם סביב תקיפה.
בצה"ל אולי לא מודאגים מפגיעה ב"כנף ציון", המלון המעופף של נתניהו, אבל כן מודאגים גם כי אינם מעוניינים להיכנס למערכה כוללת וישירה מול איראן, וחוששים כי תקיפה מוצלחת יחסית תביא להוראה של הדרג המדיני לתקוף מיד בחזרה.
קבינט המלחמה, ולא רק נתניהו וגלנט, סבור ברוב קולות כי אם התקיפה תהיה משטח איראן, ישראל חייבת להגיב כי, כפי שאומר אחד מהמקורות, "לא ייתכן שישראל תתקוף מטרה בסוריה, ואיראן בתגובה תתקוף משטח איראן לשטח ישראל, וישראל לא תגיב".
כוננות שיא
לפי מספר מקורות, זו תמונת המצב נכון לעכשיו: מערכות ההגנה האווירית והכוננות בחיל האוויר נמצאות ברמת שיא. כל מערך המילואים של ההגנה האווירית ושל חיל האוויר גויס ועומד מוכן.
ההערכה היא שזמני ההגעה של חלק גדול מהאמצעים בהם איראן תשתמש יאפשרו לישראל ליירט אותם בדרכם. לכטב"ם שמשוגר מאיראן ייקח שמונה שעות להגיע לישראל, לטיל שיוט - שלוש שעות ולטיל קרקע־קרקע בליסטי - 20 דקות. לפחות לגבי השניים הראשונים, הירי ייתן מספיק זמן להזניק מטוסים כדי לפגוע בהם בדרכם לישראל ולדלל משמעותית את הלהקות.
בדיונים אושרו תוכניות ההתקפה, שלפי הוראת קבינט המלחמה יופעלו תוך שעות ספורות. בקבינט רוצים תגובה מיידית, בלי היסוס ובלי המתנה. אדם שעמד בעבר בראש כמה מהמערכות והזרועות המרכזיות של מערכת הביטחון אומר כי "המציאות חזקה יותר ממה שנראה נכון. אפילו עם ממשלה מטורללת כזו", לדבריו, "אני מאמין שכשינחתו הטילים המציאות תכתיב חשיבה וקור רוח".
הלוואי והוא צודק, כי רבים מהמעטים שביקרו בחדרי הדיונים של הקבינט קיבלו רושם אחר לחלוטין.
מהצד האיראני, נראה שההכנות למלחמת הארגמגדון הולכות ונשלמות וכי איראן נועלת את עצמה בעצם באופן פומבי באופן שלא ייאפשר לה לסגת. נאום זיכרון לקדוש שנספה בדמשק מפי המנהיג הרוחני חמנאי הסתיים כשהוא מדבר על נקמה, ואז המצלמה עושה מה שאנשי המקצוע קוראים "טילט", ועוברת לחיוך שמרוח על פניו של חאג'יזאדה, מפקד זרוע האוויר והחלל של משמרות המהפכה.
איראן, מצידה, הורתה להפסיק את התעופה בחלקים גדולים משטחה למקרה וישראל תחליט לתקוף ראשונה, או למקרה והיא תגיב על תקיפה איראנית. מעריך ההגנ"א האיראני בכוננות שיא ובטהרן חוששים מעוד טעות של יירוט כלי טייס אזרחי.
המעורבות האמריקאית
השאלה אינה רק מה האיראנים יירו וכמה, אלא מה ישראל תצליח ליירט ואיזה נזק ייגרם.
יש ערך סמלי לעצם ההתקפה. זו הפעם הראשונה שישראל מותקפת מצד מדינה ריבונית מאז מלחמת המפרץ ב־1991, אבל כאז כן עתה - יש גם סיבה לנשום עמוק, לשתות מים, אם צריך, ולעצור לרגע.
ב1991 ישראל נענתה לבקשה האמריקאית שלא להגיב נגד עיראק כדי לא לפרק את הקואליציה הבינלאומית, ועבור נזק מזערי שגרמו הטילים קיבלה פיצויים עצומים, גם מארצות־הברית וגם מגרמניה. עד לפני יומיים היה הבדל צורם בין שתי הפעמים - אז ארצות־הברית ביקשה מישראל לשבת בשקט ושהיא וכוחותיה יטפלו במשגרי הטילים. בפעם הזאת, ארצות־הברית פשוט ביקשה מישראל לשבת בשקט. וזה כמובן מעורר קשיים נוספים.
ארצות הברית לא הבינה עד ליומיים האחרונים את חומרת המצב ואת חוסר הנכונות הישראלית להכיל התקפה איראנית מאדמה איראנית על שטח ישראל. הדבר נוגע מהיחסים הרעועים שבין נתניהו והנשיא ומאיטיות העברת חלק מהחומרים המודיעיניים הנובעים מקשרים ברמות נמוכות יותר עם דרגי העבודה בישראל.
על פי פרסומים, ישראל לא תיאמה את פעולת החיסול בדמשק עם ארצות־הברית. אגף המבצעים של צה"ל עידכן אותם אודות הפעולה רק במקביל לנחיתת הפצצות על הבניין. האמריקאים התפוצצו מכעס.
הם מודאגים מאוד ומרגישים שישראל קלעה אותם בדיוק למצב ממנו ניסו להימנע. מצד אחד אינם רוצה להתסבך במלחמה עם איראן, שארצות־הברית, אחרי שהגיבה בכח על תקיפה של מטרות אמריקאיות והרגיעה את האיתוללות, חשבה שהצליחה למנוע. מאידך - האמריקאים קיבלו סימנים ברורים שגורמים להם לחשוש כי אי־התגייסות חד־משמעית לצידה של ישראל תתפרש לרעה גם במדינות אחרות כמו ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות.
החדשות הטובות, ואלו שמדגישות עד כמה ישראל צריכה לנהוג במתינות ואחריות, הן שארצות־הברית נכנסה לפעילות דיפלומטית משמעותית ביממות האחרונות ונראה כי הפעילות הזו נותנת אותותיה. הרבה דיפלומטיה תזזיתית וקריאות דו־צדדיות לשרי החוץ האיראנים מעמיתים בגרמניה, בריטניה, צרפת, סעודיה וטורקיה, כדי לשכנע אותם לצמצם את הפעילות. לפי חלק מהמקורות הללו, איראן הבטיחה לגורמים עימם שוחחה, טורקיה למשל, כי מדובר בהתקפת תגובה שמטרתה להראות תגובה אבל שתהיה ניתנת להכלה ולא תחייב תגובה ישראלית. איראן, לפי הפרסומים, החליטה להקטין מאוד את נפח ההתקפה שלה, ולהרחיק את היעדים של ההתקפה לאיזורים מרוחקים מהמרכז.
ועוד משהו שדורש מבוגר אחראי שכל כך חסר כאן מאז 7 באוקטובר - היחס לציבור, לא רק לאויב שיחטוף על הראש. הרי ההנחיות לא סבירות (לימודים לא ועבודה כן? מותר לצאת החוצה?). "עכשיו פיקוד העורף מנסה להרגיע. בבוקר יש סיכוי טוב שיחזל"שו הכל, אבל דובר צה"ל מתנדב לרוץ להלחיץ את כולם", כמו שאומר גורם בכיר. מי במדינה מקבל החלטה על מה עושים עם הציבור וכמה מלחיצים אותו? מי מאשר את זה? להבנתי - אף אחד.
