ההצלחה המרשימה בסיכול התקיפה האיראנית מאפשרת לישראל גמישות בנוגע לדילמה האם להגיב או לא. יותר מכך, את ההחלטה אפשר לקבל גם בעוד מספר ימים, ואחרי הערכת מצב יסודית.
לאפשרות שלא להגיב ישנה עדיפות אם, ורק אם, נדע לנצל את ההזדמנות כדי לייצר מציאות אסטרטגית אחרת. ההזדמנות נובעת משילוב של ארבע התפתחויות: הוכחת היתרונות הטכנולוגיים שלנו (ושל בנות בריתנו) מול האיום האיראני; הוכחה מעשית שניתן לקיים קואליציה של מדינות ערביות עם ארה"ב ובריטניה ועם ישראל נגד איראן; הן ההתקפה האיראנית והן ההשתלטות על הספינה יוצרים כעס בינלאומי נגד איראן; נוצרה אווירה של פיוס עם ארה"ב.
את המצב הזה ניתן לנצל כדי לנסות ולהשיג חמש מטרות, כשהראשונה היא מניעת נשק גרעיני באיראן. האזור והעולם כולו יכול עכשיו להבין כמה גדולה תהיה הסכנה אם איראן, בעלת טילים לטווח של 2,000 ק"מ, תוכל גם לשגר איתם נשק גרעיני. יש סיכוי להחליף את הרפיסות של המערב בנושא זה ללחץ פוליטי וכלכלי המלווה באיום צבאי שיסכלו את הכוונה האיראנית.
המטרה השנייה היא לגרום לעולם להבין כי חיזבאללה והחות'ים בתימן אינם ארגוני טרור, אלא משהו אחר - מדובר במפלצות עם אידיאולוגיה קיצונית המצוידות ביכולות צבאיות של מדינות גדולות וחזקות, אך שאינן כפופות לשום חוק בינלאומי וריסון של מדינות. עצם קיומם מסכן את שלום העולם, ולכן חובה לפרקם.
המטרה השלישית - והקונקרטית יותר - היא שינוי המצב בגבול לבנון. ישראל צריכה להכריז כי החל מ-1 בספטמבר 2024 החיים בצפון ישראל יחזרו למסלולם. אפשר לנסות ולהגיע למציאות זו בהסכם, אך להקצות לכך זמן מוגבל, ואם הדבר לא יקרה - אז ישראל תפתח במלחמה בצפון. נכון לנצל את הרוח הטובה (יחסית) ביחסי ישראל עם ארה"ב וצרפת בכדי ללחוץ בנושא זה, וחובה שארה"ב תבין ותתמוך במהלך צבאי בלבנון אם המו"מ ייכשל. יותר מכך, ניצחון ישראלי במערכה זו מחייב כי עיקר התקיפות הישראליות יכוונו נגד התשתיות בלבנון ורובע הדאחייה בביירות: הרס קשה בלבנון הוא הדבר היחיד שמפחיד את נסראללה, ומימוש שלו הוא תנאי הכרחי להשגת ניצחון בזמן ובמחיר סבירים. חיוני שארה"ב תבין, ותסכים לכך.
המטרה הרביעית היא לסיים את המלחמה בעזה תוך החזרת כל החטופים בהקדם. הדרך הריאלית להשיג זאת איננה מתבססת על "ניצחון מוחלט", אלא על עסקה פשוטה: סיום המלחמה תמורת כל החטופים. הפגיעה ביכולות הצבאיות של חמאס, כפי שהושגה עד כה, היא מרשימה ומספקת כבר עכשיו, גם בלי כיבוש רפיח. ואם באמת רוצים להפיל את שלטון חמאס, חובה לקבל את היוזמה שהונחה בפנינו כבר לפני חודשים ולהסכים לכניסת כוחות של הרשות הפלסטינית בתמיכה של מדינות ערב לצפון הרצועה. כבר יכולנו מזמן להיות במצב שבו השליטה האזרחית באזור זה לא תהיה של חמאס, ואם יש משהו שיכול להלחיץ את סינוואר זה לא לחץ צבאי, אלא קיומה של אלטרנטיבה שלטונית.
המטרה החמישית היא לשפר את מערכת היחסים של ישראל הן עם הקהילה הבינלאומית והן עם מדינות ערב, ובדגש על ירדן. כל ארבע המטרות שצוינו לפניה תומכות גם במטרה זו, וגם נתמכות על ידה.
השגת שלוש המטרות האחרונות אפשרית כבר בחודשים הקרובים, ואם כך יקרה, נוכל להתמקד בשתי המטרות הראשונות, החשובות יותר בטווח הארוך.
ישנה עדיפות לאפשרות של היעדר תגובה למתקפה האיראנית, אבל זאת אם, ורק אם, נדע לנצל את ההזדמנות כדי לייצר מציאות אסטרטגית אחרת