אחרי שעשו את מה שעשו, ירו והכל, כטב"מים, טילי שיוט, בליסטיים, שלחו מכל הבא ליד, ועוד היו מבסוטים על זה, למרות שלא פגעו - האיראנים אמרו שאם לא נעשה טעויות, מבחינתם העניין סגור.
סגור, ככה אמרו.
מאז אני משתדל לא לעשות טעויות. מקפיד קלה כחמורה. חי את חיי כמו שאומרים.
זה לא שמישהו מפחד מהאיראנים. מי בכלל מפחד? אז מה אם אחת המילים המחופשות אתמול בגוגל הייתה "תהלים". יצא שאנחנו פשוט טרודים בתקופה הזאת. עזה, לבנון, פסח. הבית מפוצץ חמץ. המזרח התיכון מפוצץ חמץ. מישהו צריך לנקות. אין לנו מספיק אקונומיקה בשביל כולם. תנו לעבור את ליל הסדר.
אגב, תגידו רגע, מה קרה הלילה? זה היה אמיתי? אירוע הזיה. אנחנו חיים מציאות שהיא הזיה כבר תקופה, זה נכון, אבל הלילה הזה היה יוצא דופן בכל קנה מידה.
האיראנים כאילו השתכרו, יצאו משליטה, אבל בקטע מתוכנן, כמו באיזו מסיבת רווקים פרועה, ליל הוללות שאתה לא יודע לאן יתפתח; השתינו באדנית, הקיאו במסתור כביסה, שלחו לעברנו מעופפים מהבהבים כאלה, ובלי למצמץ ישר רצו לאו"ם והזהירו שצריך לשכוח מזה. ואז בא גם ביידן, אומר, מה שהיה בלאס-וגאס, נשאר בלאס-וגאס. ועכשיו אנחנו אמורים להתנהג כאילו לא קרה כלום? כאילו כלום לא התנפץ לנו באמצע הלילה על השער של המדינה?
נקודתית, ובהנחה שלא יהיה המשך, זה היה אירוע באמת מרתק. לא רק מלחמתית, גם אנתרופולוגית. מהסוג שננסה להבין מה לעזאזל קרה בו דורות קדימה. כי מצד אחד, הלכנו לישון, או לפחות ניסינו, והשמיים סערו מעלינו. הייתה שם איזו מלחמת כוכבים שהטובים ניצחו בו. כל הדארת' ויידרים הורידו מסכות, ואז ניגפו. ואנחנו, באורח פלא, איכשהו נותרנו מוגנים מתחת. והיינו גאים ומודים ומתפללים והכל. ואיכשהו קמנו בבוקר כאילו כלום. כל אחד לעיסוקיו.
ומצד שני, למרות השמיים הצפופים מסכנות ומכלי לחימה, זה לא התנהג כמו מלחמה. מלחמות עושים בהפתעה. מלחמה צצה באזעקה עולה ויורדת בשתיים בצהריים של יום כיפור או לפנות בוקר של שמחת תורה, כשלא מוכנים. אתה לא בא ומודיע עליה שבועיים מראש: תכף נילחם, תכף זה יקרה, הנה זה בא, ואז באמת משגר כטב"ם, מודיע "שלחנו אותו". ועוד אחד, מאסף, שלוקח לו תשע שעות להגיע.
ואתה יושב בשעת לילה מאוחרת, עיניים טרוטות מתקופה של איומים, כמעט כועס שלוקח זמן, מציץ בשעון, מחכה לו. יש עבודה לקום אליה מחר. כמו לאיזו מעלית שבת של גורד שחקים אתה מחכה לו. איזה דרך עקלקלה הוא עובר. עיראק, ירדן, מיירטים בכל קו אופק. ובסוף מגיעים כמה בלי כוחות. כטב"מים מתנשפים, מחזיקים את הצד. רוצים רגע לשבת. לשתות מים. אומרים לך, זוז, תן אוויר.
וההם שם באיראן מבסוטים, מוחאים כפיים, כאילו הביאו מקום ראשון בעפיפוניאדה. אומרים שהפינה סגורה. אלא אם כן נעשה טעות. אז אני משתדל בכל הכוח לא לעשות. בתקווה שגם ההם שלמעלה אצלנו לא ייגררו לטעויות של וגאס.
אגב, תגידו רגע, מתי מגיע הקטע שמפעילים את הגנרטורים? והטרנזיסטור על הבטריות?
למרות שלא פגעו - האיראנים אמרו שאם לא נעשה טעויות, מבחינתם העניין סגור. מאז אני משתדל לא לעשות טעויות. מקפיד קלה כחמורה
