דיברנו לפני שבוע, והיא הייתה צחה בשפתה ובהירה במחשבתה כמו תמיד, כמו בימים שבאה ללהקת הנח"ל, ופתאום כל פזמון חדל להיות תנועות משותפות של סתם, והפך איור למילות השיר, והבמה הפכה ציור מזמר, תחת מכחול הוראותיה המדויקות והחדות כתער.
משום כך החלטנו אז, קבוצה של יוצאי להקות צבאיות, שכשנסיים את השירות הצבאי, נלך לנעמי, והיא תלמד אותנו לעמוד על במה, ונעשה זאת בעזרת פזמונים שהיא תביא כחומר רקע ל"סדנת עבודה". עבדנו כשנה, כאילו אין מחר, בלי מטרה ותכנון של ממש, עד שבא מישהו מן התיאטרון לראות אותנו ואמר, "זה הדבר הנפלא ביותר שראיתי מעודי, חבל שלא להופיע עם זה".
לדבריו, נתכרכמו פניה של המורה הדגולה, כי היא לא רצתה הופעות. היא חשבה שהופעה זו "פקידות", ושהיום-יום המזמר ברחבי הארץ עושה אותה למשעממת. "היצירה והעבודה על השירים", אמרה, "היא הפלא הגדול, היא הבריאה של היש מהאין". ולמרות זאת, הפור נפל, קראנו לקבוצה "התרנגולים", ובהצגת הפתיחה שרנו את כל התוכנית פעמיים – שעה וחצי ועוד שעה וחצי. זה החל בהדרן אחד, שאחריו הקהל הריע ולא חדל, ואז שרנו עוד שיר, והקהל המשיך להריע ולא חדל, וככה שרנו את כל התוכנית פעמיים, כי הקהל לא ראה פלא שכזה מימיו. גם לא יראה.
נעמי פולני היא מדריך הטיס הנצחי שלי, שלוחש באוזניי בכל טיסותיי עלי במות כבר עשרות שנים, מימי להקת הנח"ל ועד עתה. וקולה נוזף ומשבח, מסתייג וגוער בלי לברור מילים. היא ליוותה אותי ותמיד תלווה. בלי שידעה, ליוותה בכל שיר, בכל מופע, בכל תוכנית רדיו. ואני שומע אותה לוחשת באוזניי כל העת הוראות נמרצות, בעודי מכפיף עצמי בהכנעה ובהוקרה, כתלמיד לפני רבו, להוראותיה, שאני שומע כל העת ביני לביני.
פעם, לפני הופעה של "התרנגולים" בהיכל התרבות, הייתי עייף בקולי ורציתי שתשחרר אותי מן ההופעה. הלכתי בחיל ורעדה לביתה ואמרתי לה, "אני צרוד". היא ענתה לי, "אז מה?" אמרתי לה, "איך אשיר את 'מסחה'?" והיא ענתה, "מי ביקש ממך לשיר? דבר! תאר את מה שכתוב בשיר". ובאמת, אף פעם לא שרתי יפה כל כך כמו באותו ערב שבו תש קולי.
וזה היה השיעור הראשון של המורה הגדולה שלי, שלימדה אותי לתאר את הכתוב ופחות לחשוב על הביצוע, שאז אתה שר הכי יפה והכי מרגש והכי משכנע.
היא הייתה מגיעה לחזרה כשהכול כתוב ומוכן אצלה – אין אלתורים. כל תנועה כל פנייה, כל הרמת יד - הכול היה כתוב, ומוקפד בביצוע, והיא הייתה מלמדת אותנו את הקולות ומקפידה שלא להעדיף מישהו ולתת לו "סולו" יותר מלאחרים, עד שהיינו הופכים להרמוניה פלאית, של שלל צבעים בקול אחד. קול ששומעים בו גם את הפיסוק שבין המשפטים ומבינים כל מילה.
והייתה פעם שלמדנו שיר במשך חצי יום, והערב כבר בא, ואנחנו עדיין לומדים, ומישהו מאיתנו העז ואמר, "אנחנו כבר שרים חצי יום, אנחנו יודעים את השיר בעל פה, מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, עד מתי?"
והיא ענתה, "אז מה אם למדתם כבר? אני נהנית לשמוע את השיר! 'אם עוד החושך רב, ואין כוכב לי, ואם הים גועש, על תורן ספינתי הדליקי, אמא, שושנה של אש'. אתם שומעים מה אתם שרים?" שאלה, כשאנחנו מרכינים ראש, לפני "שושנת האש" שלמולנו. זאת הייתה נעמי!
היא נסעה איתנו לכל ההופעות והייתה מעירה את הערותיה לפני ההצגה, בתוך ההצגה ובלחישות רועמות מאחורי הקלעים. וכך עשתה בכל יום, גם כשכבר עברה שנה מיום ההצגה הראשונה. והיו גם הערות במונית בדרך להצגה.
היינו יוצאי להקות צבאיות, והיא הייתה כוכבת צ'יזבטרון ידועה כשהיינו עוד ילדים, אבל היינו מאוהבים בה כולנו. וכשהיא חיכתה לנו בבית השריון שנחזור מן ההופעות הצבאיות אל החזרה על הפזמונים שהביאה, היא סרגה לנו כובעי צמר, ובתוך כל קפוצ'ון כזה היא סרגה פרח ואת שמו של כל אחד מעמנו, ואני זוכר שהיינו מציצים כל אחד אל כובע רעהו לראות אם מישהו זכה מפולני בפרח צבעוני יותר, גדול יותר, מושקע יותר, אות ורמז ליחסה המיוחד.
הערצנו אותה, אבל לא רק: אהבנו ממש!
לפני שבוע, כשדיברנו, היא שאלה אותי אם אני יודע איך ייגמר הכל. "בטוב", עניתי לה, "ייגמר בטוב, כי אין לנו ברירה. תראי שיהיה טוב, מבטיח לך". כשחיכיתי לתגובה, היא אמרה, "זה מאוד יפה מצידך שאתה מצלצל כל שבוע לשאול לשלומי". תשובתי בעניין המצב, ש"יהיה טוב", כנראה לא סיפקה אותה, ובדרכה האלגנטית היא עברה לנושא אחר.
הייתי בטוח שלא תמות לעולם. בליבי היא תמשיך ותחיה לעד.
נעמי, נעמי, שלעולם לא תהיה עוד כמותה.
