ג'ון קליפארי, שעבר לאוניברסיטת ארקנסו אחרי 15 שנה בקנטאקי, הוא מאמן מעורר אמוציות. אי-אפשר להישאר אדיש אליו. ב-1994, למשל, במסיבת עיתונאים אחרי המשחק, מאמן יריב איים להרוג אותו.
קליפארי הביא שחקנים מובילים לאוניברסיטאות שוליות והגיע איתם לפיינל-פור, אבל שנות השיא של האנטגוניזם והאהבה כלפיו הן בימיו בקנטאקי. הוא החזיר אותה לאריסטוקרטיית הכדורסל שאליה היא שייכת. הוא לא מספר סיפורים לשחקנים ולמשפחות שלהם, אלא שוטח בפניהם את הדיל: הילדים יבואו לשחק אצלי כדורסל. הם לא באים לעשות תואר. הם באים לנצל את המתנה שקיבלו מאלוהים כדי להציע לכם עתיד ורוד יותר.
כולם חשבו שמדובר ברשע ציני, אבל קליפארי הוא בעל חזון. הוא הבין שהציניות היחידה היא לבקש מילדים ממשפחות עניות לשחק כדורסל ולעשות מאות מיליונים עבור האוניברסיטה מבלי לקבל אגורה שחוקה. אין יצרנית כוכבים כמו קנטאקי בשנות קליפארי: ג'ון וול, דמרקוס קאזנס, אנתוני דייויס, ג'מאל מארי, באם אדבאיו, דווין בוקר, דיארון פוקס, טיילר הירו, שיי גילג'ס-אלכסנדר, טייריס מקסי, וזו רשימה חלקית.
השחקנים של מייק ששבסקי במכללת דיוק אולי נשארו ארבע שנים, אבל רובם לא מילאו את ההבטחה שלהם ב-NBA. קליפארי עמד בהבטחתו של מחנך באוניברסיטה: הוא הכין את הסטודנטים שלו לעולם האמיתי.
