היום השני לשעשועון הטלוויזיוני "תקיפה באיראן – בעד ונגד" לא היה שונה מקודמו. לעיתים אפילו אדם שמתפרנס כבר כמה שנים מצפייה בשידורי חדשות ואקטואליה יכול להידהם מהקלות שבה אנשים, שכל סמכותם נשאבת מהתואר "כתב" או "פרשן", מסוגלים לשלוח את האזור כולו למלחמה שלא הייתה כמוה, תוך כדי קרבות בשתי חזיתות שבהן לא הושג "ניצחון", ועל המילה "מוחלט" כבר אי-אפשר לצחוק יותר.
הכוונה, וחשוב להבהיר זאת, היא לא ש"חייבים לתקוף" אינה דעה לגיטימית או כזאת שמעידה בהכרח על צימאון מיליטריסטי לראות כלי זין ישראליים מבעירים את טהרן ומזקיפים את קומתנו השפופה. יש נימוקים רציניים וכבדי משקל על זכותה ואולי אף חובתה של ישראל לפעול. אלא שהאגביות שבה הטקסטים נאמרים, כאילו מדובר בדיון על המערך שבו נבחרת הכדורגל צריכה לעלות למשחק נגד איסלנד, היא מבהילה, לא פחות. אפילו את התזכורת העובדתית הבסיסית – התקיפה האיראנית הייתה תגובה לחיסול ישראלי, שיצא לפועל אחרי (עוד) הערכת מודיעין כושלת – היה קשה למצוא תחת האובססיה "לשקם את ההרתעה".
שיא האבסורד היה שדווקא אישים כמו ישראל זיו וגיורא איילנד, גנרלים פר אקסלנס עם פז"ם מרשים בתחום ה"צריך לנקנק אותם" (איילנד כבר חצי שנה מפנטז על הרעבת עזה), ניסו לפחות להסביר (במהדורה של חדשות קשת) עד כמה ההחלטה דרמטית ומה עלולה להיות התוצאה. איפה הם ואיפה הטון הזחוח והתגרני שמתפשט במיינסטרים, היכן שיודעים לשאוג בזעם על "הנחיות מבלבלות" של פיקוד העורף ובמקביל ממליצים בחום על מבצע שיכול להוביל לקטסטרופה שתשתק את המדינה ליותר מיומיים. אבל בעצם לא צריך להיכנס לפאניקה: ניר דבורי אמר ש"יש עוד כמה אפשרויות לפעול באופן שהוא לא פחות מכאיב אבל אולי פחות קינטי". ברגע שמישהו שאינו בדרגת סגן אלוף ומעלה יבין למה הכוונה, אפשר יהיה לנשום (קינטית).
בהיעדר ויכוח אמיתי ונוקב על המהות לא נותר אלא לריב למי היה גדול יותר: האם השרים בני גנץ וגדי איזנקוט רצו לתקוף קודם (לגרסת ירון אברהם ורביב דרוקר למשל) או ראש הממשלה, שכרגיל נבלם על ידי שותפיו ההססניים/פחדנים/סנג'רים של האמריקאים (לשיטת יעקב ברדוגו כמובן). אתמול נשמע שהושגה פשרה: זה לא משנה מי רצה "לתקוף קודם" כי בלאו הכי לא הייתה "היתכנות מבצעית". ההכרעה צפויה ליפול בעונה הבאה של "עובדה", בתקווה שעוד דקה נשוב.
בקטנה
"לו רק היינו זבוב על הקיר בחדר ישיבות קבינט המלחמה", נאנח עודד בן עמי בעוד אחד מהמונולוגים לכרותי אונה שלו. לפי האופן שבו עוסקים בדיני נפשות, אזרחי ישראל אמנם לא בקבינט אבל הם בהחלט זבובים.
