באתר האינטרנט שלה, וגם בהרצאות המבוקשות שהיא מעבירה, מבטיחה יאנה דרום שהיא תלמד אותנו איך לפתח שמחת חיים, עניין שבעיניה הוא לא מותרות אלא צורך קיומי בסיסי. איך עושים את זה? מספיק לקפוץ לאינסטגרם של דרום כדי להבין: היא רוקדת, משתוללת, מעבירה דאחקות (גם על עצמה), מחליפה לוקים שאי-אפשר להתעלם מהם, מפזרת תובנות, ובעיקר – משכנעת את עשרות אלפי העוקבים והעוקבות שלא חשוב מה קורה לך, חשוב מה את עושה עם זה.
היא בת 41, נשואה לעמי ואמא של נויה, שיר ופלג. כשהייתה בת 28, במהלך החודש השלישי להריונה הראשון, גילתה שחלתה בסרטן השד. אחרי התמודדות של הגוף והנפש היא הפכה את המשבר להזדמנות והקימה מותג להלבשה תחתונה מחמיאה ואופנתית עבור נשים שעברו דרך דומה לשלה וזקוקות למגוון פתרונות כמו חזיות מיוחדות, פרותזות לאחר כריתה מלאה, פרותזות מיוחדות להשלמת א-סימטריה שנוצרה לאחר ניתוח להוצאת גידול או שחזור, בגדי ים, מטפחות, פתרונות שיער אופנתיים ועוד אמצעים שיאנה למדה על גופה עד כמה הם נחוצים, במהלך המחלה ואחריה.
כשאני קופצת לאינסטגרם שלך, את תמיד עושה לי מצב רוח טוב. מתי גילית את הכוח של ההומור?
"הומור תמיד היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. זה הקטע שלי. אני בן אדם מצחיק. אף פעם לא חשבתי שאהיה סטנדאפיסטית אבל תמיד הייתי מצחיקה. אני יודעת לקחת דברים שאינם פשוטים לעיכול ולפשט ולהקליל אותם, וזה הקצין עם המחלה וההחלמה, שם ההומור השחור עזר לי מאוד בהתמודדות".
ההומור מתאים גם לתקופה הנוכחית?
"בגלל שתמיד הייתי בעולמות של חולי וההומור עזר לי לאורך הדרך, אחרי 7 באוקטובר, כשיצאתי מהשוק, התחלתי להעלות סטוריז של הומור שחור. לקחתי את הפחדים והפכתי אותם למצבים מצחיקים. בהתחלה קצת חששתי כי עברנו משהו קשה ולא ידעתי מתי כבר מותר לצחוק, אבל התחלתי לקבל פידבקים שהוכיחו שאנשים חייבים את הצחוק. כתבו לי 'סוף-סוף צחקתי', 'תודה שגרמת לי לחייך' – אז כמובן שכאשר ישבנו וחיכינו לכטב"מים מאיראן פניתי לעוקבות שלי בהומור. מעבר לכך שכל האג'נדה שלי היא 'בואו נחיה את הרגע, אף אחד לא יודע מה יהיה מחר', כשהאיראנים הפציצו אמרתי לעצמי: וואלה, צדקתי".
ואת בכלל עם תואר בכלכלה. איך זה מתיישב?
"אני ממש טובה במקצועות ריאליים. זה מהגנים הרוסיים שלי. כשהלכתי ללמוד כלכלה ומינהל עסקים זה היה ללכת עם מה שאומרים שנכון, אבל בסוף היקום לוקח אותך לאן שבאמת היית צריכה להגיע".
והיא, מבחינתה, הייתה צריכה להגיע לבמה. "זה משהו שתמיד בער בי", היא מודה, "פשוט לא נתתי לזה מקום, ובסוף מה שלקח אותי לפרונט זה הסרטן. זו האמת ואת האמת אי-אפשר לזייף".
טוב, אז השאלה המתבקשת היא האם היית מוותרת עליו?
"ממני לא תשמעי שהסרטן הוא מתנה. הוא לא מתנה. אבל אי-אפשר להתעלם מזה שכל העשייה שלי קרתה בעקבות הגיים צ'יינג'ר הזה שנקרא סרטן. הספר הראשון שהוצאתי, החברות הכי טובות שלי, החנויות שלי – זה הכל מהסרטן. אבל מה שאני אומרת לאנשים זה 'תחסכו לכם את הסרטן, את המחלה, את המשבר, ותגיעו למקום שאתם רוצים בלי כל זה'. אבל אצלי, כן, בסוף הסרטן הוא זה שלקח אותי לשם".
ולמרות זאת, מבין עשרות אלפי העוקבות שלה ברשתות, רק חלק יודעות שהמסע התחיל בכלל בעקבות הסרטן. כיום דרום היא בכלל גורו לשמחת חיים, שמלמדת אותנו פרופורציות, איך לראות את הטוב בכל סיטואציה ושאנחנו אלה שמחליטים איך לספר את הסיפור שלנו.
בחודש הבא היא תספר לנו עוד סיפור. הפעם היא תזניק את שמחת החיים אל מסלול האופנה כאשר תקיים את "פינק פארטי", תצוגת אופנה שבה יצעדו נשים מחלימות ונשים שמתמודדות לא רק עם סרטן, אלא גם עם אתגרי המלחמה. "זה אירוע שאני עורכת מדי שנה, כאשר המטרה היא לחגוג את החיים, את האופטימיות, את האומץ שלנו, את החוסן", היא מסבירה.
צריך בהכרח לגעת במוות כדי לחגוג את החיים?
"זה מה שאני מנסה למנוע. המסר שלי הוא שלא צריך לגעת במוות כדי לחגוג את החיים ולא צריך משבר כדי להשתנות".
אבל אנחנו לא באמת מצליחים להשתנות בלי המשבר.
"מי שנוגע במוות עושה פעמים רבות שינוי גדול עם החלטות הרות גורל כמו החלפת מקום עבודה, עזיבת מערכת יחסים, אבל בואי נדבר על השינויים הקטנים שעושים את החיים. למשל, במקום להתאכזב ממשהו – לזרום; במקום לנטור טינה – לוותר; במקום להתעקש – לעגל פינות; אם אני שומעת שמישהי שברוגז עם גיסתה כבר שלוש שנים, אני אומרת לה: הרי אם חס וחלילה מישהו מחר ימות, אתן תשבו שבעה באותו בית ותדברו. אז בשביל מה לכעוס? בזה שאת סולחת את לא עושה טובה למישהו אחר, אלא משפרת את איכות החיים שלך".
וכן, בקיטבג שלה יש גם את המסע של העלייה לארץ מבלארוס כאשר הייתה בת שבע, ההתמודדות עם הורים שלא דוברים את השפה בארץ החדשה, אתגרי ההסתגלות, ואמא שנפטרה בגיל 56 מסרטן, כאשר יאנה הייתה בת 30. כל אלה גרמו לה לקבל את הפרספקטיבה על החיים. "עם כל זה שהיינו משפחת עולים, תמיד בבית היו שמחת חיים, אופטימיות ומוזיקה. והמטרה שלי היא שאנשים ילמדו להגיע לאותה רמת אושר בין אם הם נמצאים במלון חמישה כוכבים או בחניון בדרום".
ואיך מחזיקים רמת אושר זהה בשני הקצוות?
"כי לא משנה לך מה התפאורה, אלא זה שאת באהבה ואושר כי יש לך משפחה וחברים ואת יכולה לבלות איתם ולצחוק ולאכול. זאת הגישה שלי".
