מתפרסם בשיתוף ארגון "איחוד הצלה"
ב-7 באוקטובר, בשעה 9:15 בבוקר, קיבלה ד"ר תמר שלזינגר את הקריאה ששינתה את חייה.
ד"ר שלזינגר, עובדת סוציאלית עם קליניקה פרטית ומרצה במכללת תל-חי, היא גם מתנדבת ביחידת החוסן של ארגון "איחוד הצלה". "זו יחידה מופלאה שדואגת לתת מענה במקרה של צורך בסיוע נפשי, רגשי, במצבים של טראומה", היא מסבירה, "ההתערבות שלנו בעצם עוזרת למנוע את ההתפתחות של פוסט-טראומה".
אותו בוקר החל עבורה עם קבלת עדכונים על האירועים הקשים בדרום. ואז הגיעה אליה ההודעה כי יש קריאה ראשונה לסיוע בתחום החוסן. "אמרתי שאני פנויה לקבל את הקריאה", היא משחזרת, "ואז אני מקבלת את הפרטים לגביה, פרטים מאוד כלליים: בן שראה את ההורים שלו נרצחים ומבקש סיוע. בשלב זה עוד לא ידענו שום דבר על מה שקורה בשטח. אני מצלצלת למיכאל. אין לי מושג בן כמה הוא ומה המציאות שבה הוא נמצא כרגע. מהר מאוד אני מבינה שמדובר בילד צעיר. שמעתי את זה בקול שלו, כשאני שומעת ברקע עוד ילדה. ואז הוא מספר לי שהוא בן תשע והוא נמצא עם עמליה, אחותו בת השש – ואנחנו יוצאים לדרך".
ד"ר שלזינגר מספרת כי בשלב זה הבינה ש"האחים נמצאים בממ"ד, בתוך ארון, הם לא מוגנים בשום דרך, המחבלים עוד בסביבה, אמא ואבא נרצחו ומיכאל מבקש ממני: 'תעזרי לנו'. בשלב הזה, מנקודת המבט שלהם, המחשבה הייתה שגם אביגיל, אחותם הקטנה, נרצחה. לשמחתנו גילינו אחר כך שגורלה היה אחר: היא נחטפה ומאוחר יותר הוחזרה לישראל. באותן דקות אני לומדת מהם על המצב שלהם, וכל הזמן מבצעת התערבויות ומתווכת להם את הסיטואציה בהתאם למה שקורה".
"המחבלים בדלת"
מהר מאוד מתחילות דפיקות בדלת הממ"ד. "אני פשוט מרגישה שזה מחבלים", משתפת ד"ר שלזינגר, "אני לא יודעת להסביר איך אני מרגישה את זה, אבל אני יודעת שזה מחבלים. אני לא מרשה להם לצאת, והם ממשיכים להסתתר בשקט בארון. היו, ככל הנראה, גם ביקורים של מחבלים בתוך הבית, כולל מקרה שבו מיכאל אמר לי: 'יש פה חייל'. עניתי לו: 'מיכאל, זה לא חייל'. אני פשוט בטוחה שזה מחבל עם מדים".
ד"ר שלזינגר מספרת כי בשלב מסוים הייתה בעיית תקשורת מאוד גדולה. "השיחות כל הזמן התנתקו לנו", היא אומרת, "כל פעם הצלחנו לדבר לרגע – ואז השיחות התנתקו. בשלב מסוים לא שמעתי דפיקות בדלת שלהם, אבל מיכאל אמר לי שהגיעו חיילים ושאל אם מותר לצאת. פתאום שמעתי את החייל אומר 'עמליה?' ואז אמרתי להם 'תצאו, זה חברים של אמא, תצאו', והשיחה מיד התנתקה". זה קרה אחרי 12 שעות רצופות שבהן סייעה לילדים.
רגע אחרי החילוץ, ד"ר שלזינגר מספרת שעשתה שני דברים. "אני מצלצלת לסבתא, שלומית, להודיע לה שהילדים חולצו – ואני פורצת בבכי", היא מספרת. כיצד הצליחה לתפקד בסיטואציה כה מורכבת? ומה הרגישה באותם רגעים איומים? "זה לא מעניין מי אני, זה לא מעניין שתוך כדי הבן שלי מוקפץ לצבא, שום דבר מזה לא צריך לעניין אף אחד, ובמובנים מסוימים גם אני כל כך ממוקדת במטרה שאני לא רואה הרבה מעבר באותן שעות", היא אומרת.
ד"ר שלזינגר מסכמת: "מאוד שמחתי בשביל מיכאל, עמליה וכל המשפחה, שהם זכו לפחות בחזרה של אביגיל. זו נחמה גדולה. אני לא יודעת אם להגיד שאני שמחה שהייתי שם באותה שיחה, כי אין כאן שמחה, אבל אני מודה על זה שנקראתי לאירוע. אני מרגישה הכרת תודה לכל מי שהיה שותף לדרך בעשייה מצילת החיים של מיכאל ועמליה. ואני מודה לאלוהים על הנס הזה, שכך זה נגמר".
"עוד גופות, עוד פצועים"
אלי פולק, מנכ"ל "איחוד הצלה", אומר כי ״ב-7 באוקטובר מתנדבים ומתנדבות שלנו יצאו לעבר התופת בידיעה שהם עלולים לאבד את חייהם. בכל דקה שעברה הם התקשרו לדווח שיורים עליהם, שהם מוצאים עוד גופות ועוד פצועים. הכרזנו על מצב חירום והתחלנו בהעברת כוחות מסיביים לדרום. אמבולנסים שלנו נכנסו לשטח תחת אש, כשאנחנו במוקד רואים במצלמות און-ליין את התופת. הקמנו מיד בית חולים שדה, שלחנו לשטח משאיות עמוסות בציוד רפואי, הנחתנו שלושה מסוקים. למזלנו הגדול, בכניסה וביציאה של המתנדבים שלנו לטווח האש – הילה של מלאכים שמרה עליהם. באותו יום פעלו בעוטף יותר מ-1,500 מתנדבים של 'איחוד הצלה'. לצערנו, אחד מהם נרצח תוך כדי טיפול בפצועים של המסיבה בנובה, כמה מתנדבים נפצעו קשה, ושניים נחטפו לעזה. האנשים שלנו טיפלו באלפי פצועים, אשר מאות מהם היו במצב קשה או אנוש. בזמן אמת ראינו התנדבות מדהימה. זה היה מבחן אדיר״.
במבט לעתיד, פולק אומר כי "המטרה שנמצאת לנגד עינינו היא הגדלת כמות המתנדבים בעוד 2,000 בשנתיים הקרובות, ומימוש החזון של מתנדב או מתנדבת בכל רחוב בארץ, כדי להגיע לכל קריאה בזמן מקסימלי של 90 שניות".
לדבריו, "על מנת להגדיל את זמינותו של הארגון לציבור, אנו זקוקים גם למאות כלי חירום נוספים, ביניהם אמבולנסים, 'אופנולנסים', רכבי חירום, מסוקים ועוד".
מתפרסם בשיתוף ארגון "איחוד הצלה"
