מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שרנו לפני יומיים בדיפולט, כאילו בהתרגשות, כאילו הילדים שרים כמו שאנחנו שרנו וכמו הורינו. שרשרת הדורות ששואלים מה נשתנה, ונדמה כאילו הכל השתנה. לא נדמה, הכל השתנה. יש ספק? יש מישהו שלא דמע בליל הסדר למשמע השיר זה?
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? לא צריך לשאול קושיות, גם אין רק ארבע. יש 30 אלף. למה הצבא לא הגיע? למה לקח לו שמונה שעות? למה חיזקו את חמאס? למה לא חיסלו את סינוואר? למה לא המשכנו לשחרר עוד חטופים? ומה עם חיזבאללה? ועד מתי הצפון יהיה נטוש? ואיראן? החזרנו לה? היא החזירה לנו?
ומישהו משלם על כל מה שקרה? במשרתו? בכיסאו? מישהו מפצה מישהו? חושב לפצות? מישהו מרגיש אשם או שמה שקרה זה "אסון שפקד אותנו", "גזרת גורל", או שהיה כן אפשר לעשות משהו?
ומי יזכור את משפחת קוץ? מי את משפחת זוהר — יניב, יסמין, תכלת וקשת הבנות? ומשפחת קדם? חמישה בני משפחה שעלו בלהבות בממ"ד. ילדי בארי? שני לוק, אדיר מסיקה, שי טרמין?
מה נשתנה הלילה הזה, הכל. שאבדה הבושה, שמדברים גבוהה-גבוהה על בני חורין, ומודים בכל פוסט לבורא עולם כאילו הם מאמינים, בזמן שמכשירים נוגסים חדשים בשירות המשטרה. בצלאל סמוטריץ' אמר שהוא "לא חוזר לשיח 6 באוקטובר", אבל כספי המסים ממשיכים בלא הפרעה לזרום לאותו תאריך. כסף למילואים אין, לג'ובים יש.
מה נשתנה הלילה הזה? הכל, אבל גם כלום בו-זמנית. הלוואי שהיה משתנה. ולמה בעצם לא משתנה? איך זה הגיוני ששבר כזה לא משנה משהו? אנחנו עד כדי כך תקועים? שיקומו, שירגישו חמלה, אשמה, ייסורים, שבאמת לא יוכלו לישון בלילה.
במקום זה, אנחנו לא ישנים. לא ישנים, לא חופשיים, לא בני חורין אלא עבדים. לא חופשיים לומר את דעתנו, כי כל דעה זה פילוג, כל ביקורת היא "שיח של 6 באוקטובר".
לא חופשיים לכאוב את כאבנו. נחטפו אנשים מהבית, ואלו שיוצאים לזעוק את זעקתם מסומנים. שיח של מלל שמטרתו להניא כל מאבק. "זה לא הזמן" והאהוב עליי מכל: "זה מחזק את סינוואר". איך בליבנו עוד בוערת האמונה שנשתחרר באמת, ונהיה ראויים לקורבן הבלתי נתפס של חיים.
וזה יקרה. אלוהים, שמע זעקת בני ישראל בניך ואת הלחץ שלוחצים אותנו והצל אותנו מעצמנו, אם הדבר אפשרי בכלל.
