כמה רגעים אחרי שעצרנו את הרכב בשולי הכביש ממול לכפר אל-מוע'ייר הגיח ג'יפ של מג"ב שעצר בסמוך לנו. בדיוק טיפסנו על סוללת עפר קטנה כדי לרדת ממנה לכרם זיתים, שדרכו התכוונו לצעוד כ-400 מטר אל תוך הכפר. מפקד הכוח, קצין בדרגת פקד, שאל מי אנחנו ולמה אנחנו רוצים ללכת אל הכפר הפלסטיני ששלושה ימים קודם לכן פשטו עליו מאות מתנחלים רעולי פנים שירו והעלו באש, הכו וניתצו, זרעו בו הרס רב. אף גורם ביטחוני לא מנע מאותם מאות פורעים להגיע לכפר, בטח שלא שאל מהי מטרת ביקורם שם. והנה אלינו, צוות של שלושה עיתונאים, כתב ושני צלמים, מגיע רכב של מג"ב במהירות הבזק. הפקד היה אדיב. הזהיר אותנו מפני כעסם של אנשי הכפר על מה שאירע להם, אולי כדאי שנשקול שוב אם ללכת לשם.
אבל שאול גולן לא התעכב לרגע. הוא גלש מהסוללה אל הכרם והחל מדלג על האדמה הקשה, בין הסלעים וקפלי הקרקע, כמו שעשה בשבת האחרונה כשראה עשן שחור סמיך מיתמר מעל בתי הכפר. אז לא היו אלה מג"בניקים שהזהירו אותו מפני כניסה לכפר אלא קולגה, צלם של עיתון "הארץ", שאמר לו כפי שמזהיר אותנו עכשיו הקצין: "מסוכן שם שאול, אל תלך".
6 צפייה בגלריה
(שאול גולן בחדר שאליו נמלט מהפורעים היהודים. "הייתי בטוח שהלך עליי" | צילום: יאיר שגיא)
בכל זאת הוא הלך. על היסוד הנפשי של צלם חדשות עם ותק של יותר מ-50 שנה נדבר אחר כך. עכשיו אנחנו מנסים להדביק אותו בתוך הכרם וכבר נגלה לעינינו המבנה השרוף שלתוכו נכנס בשבת כדי לצלם את הנזק. זה לא היה הבית היחיד שעלה באותו זמן באש. "האוויר היה דחוס בריח של שריפה", הוא אומר, "שם, בבית ליד", הוא מצביע, "עלה באש רכב שחנה בחזית הבית ולמעלה יותר היו עוד כמה בתים שבערו. המואזין צרח בקולי קולות, ממש בצרחות אימה, 'אללהו אכבר, אללהו אכבר, אללהו אכבר' ומכל עבר שמעת אנשים צורחים 'אללהו אכבר', ומדי פעם צרור יריות. בלגן שלם. מרחוק ראיתי שני ג'יפים צבאיים דוהרים בתוך הכפר ואמרתי לעצמי: 'הצבא כאן כדי לעצור את המתנחלים'.
"נכנסתי למבנה השרוף הראשון שראיתי והתחלתי לצלם. כולו היה מפויח ואני מצלם מבפנים החוצה, דרך חלון שהזגוגית שלו מנופצת, ופתאום דרך העדשה אני רואה אנשים הולכים בחוץ בין עצי הזית והם כולם רעולי פנים, חלקם בלי חולצות, ויש ביניהם לפחות שני חיילים במדים מלאים, נעליים צבאיות, מכנסיים, חולצה ונשק, חיילים-חיילים. והאנשים האלה הולכים ומתקרבים למבנה שאני נמצא בו, המצלמה שלי עליהם והם מתכנסים לי לפריים מדהים, באמת מדהים, של קבוצה של משהו כמו 20-30 רעולי פנים. ואני מרביץ מלא קליקים ואומר לעצמי, 'שאול, צילמת עכשיו את תמונת חייך, תראה איך הם התכנסו בשבילך לפריים של החיים'".
מג"ב הוריד פרופיל
בבוקר יום שישי שעבר יצא הנער בנימין אחימאיר ז"ל למרעה עם עדר צאן מחוות גל יוסף – חוות רועים קטנה הסמוכה לחווה גדולה יותר בשם "מלאכי השלום", היושבת ממזרח לכביש אלון, בין הכפרים מוע'ייר ודומא. השעה הייתה 6:00 בבוקר וחבריו סיפרו כי העירו אותו שייצא עם הצאן. שעות אחר כך, סמוך ל-12:50 בצהריים, חזר הצאן לדיר בלי אחימאיר. אנשי החווה דיווחו לצבא והזעיקו עזרה לחיפושים אחריו.
זה אזור יפהפה בגב ההר היורד אל הבקעה, מלא בחוות רועים של יהודים, התנחלויות ומאחזים לא חוקיים לצד כפרים פלסטיניים. אזור סכסוך אלים ומדמם שתושביו מתעבים זה את זה. המשטרה תחת אחריותו של איתמר בן גביר כמעט שלא קיימת כאן, נעלמה מהשטח. הצבא מחזיק כאן כיתות כוננות ויחידות הגנה מרחביות שמאוישות במילואימניקים תושבי האזור שמסתובבים במדים, אבל רבים מהם נוהגים כמו אחרוני נערי הגבעות. אחרי הביקור במוע'ייר, כשהגענו לאחד המאחזים, פגשנו קבוצת מילואימניקים תושבי האזור שמשרתים ביחידת הההגנה המרחבית. אחד מהם, קצין בדרגתו, אמר במפורש: "היה צריך לשרוף את כל הכפר, לא רק כמה בתים".
גם מג"ב הוריד פרופיל. נתון לאחריות פיקוד הצבא ביהודה ושומרון, החיל הזה מתוח מקצה אל קצה, מדרום הר חברון בדרום עד ג'נין בצפון. כך שהחוק כמעט שלא קיים כאן ובריק הזה אין פלא שהשטח מבעבע.
בשבת בצהריים נמצאה גופתו של הרועה שנרצח באכזריות ברברית לא הרחק מהחווה שממנה יצא עם העדר. בנימין אחימאיר היה בסך הכל בן 14. הלב נשבר אל מול תמונתו, נער ג'ינג'י מתולתל מלא קסם עם חיוך עדין. עוד ביום שישי, כשכוחות הביטחון חיפשו אחריו וקיוו שיימצא בחיים, החלו מתנחלים להתפרע בכפרים הפלסטיניים הסמוכים, אבל לאחר שהתברר כי נרצח שטפו את הכפרים מאות מתפרעים יהודים. אף אחד, לא צה"ל, לא מג"ב, לא משטרת ישראל, לא מנע את ההתפרעות הזו.
מה שקרה לשאול גולן הוא לא הסיפור הגדול. בזמן שהוכה, הוצתו פה בתים וכל הריהוט והרכוש שבהם עלו באש. דירים נשרפו וכבשים וטלאים רכים נהרגו בדקירות ומסלעים שהוטחו בראשיהם. יום קודם נורה כאן למוות בחור בן 25, ג'יהאד אבו-עליא, שעה שצרו על הבית שבו היה עשרות רבות של מתנחלים וחיילים.
שאול הוא קורבן עבירה אבל גם עד ראייה. דווקא מהיותו יהודי וישראלי אפשר ללמוד על רמת השנאה והתיעוב. ללמוד על הלך הרוח של כוחות הביטחון באזור הזה. על מידת שיתוף הפעולה של חיילים עם פורעים עבריינים, על העמידה של חיילים מהצד, כשהם מביטים בהתפרעויות, על הצתת בתים ורכבים וירי בנשק חי מבלי לעשות דבר. זה ידוע מהסיבה הפשוטה כי דברים כאלה תועדו בעבר.
כוס תה ובדיחות קרש
הוא ותיק צלמי החדשות בישראל, בן 74, סבא לנכדים. סוג של פורסט גאמפ, לא פיספס אף אירוע חדשותי היסטורי מאז שתלה לראשונה מצלמה על צווארו, אי שם ב-1972.
מה מושך אותו לאזור הזה, לא ברור. אולי זה קשור לטראומה סביב פציעת בנו הבכור עומר. הבן היה חייל בסדיר כשנפצע קשה בפיגוע תופת בדצמבר 2000 בצומת מחולה בבקעה. מחבל עם חגורת נפץ פוצץ עצמו בפונדק דרכים ועומר סבל מכוויות ומרסיסים בכל חלקי גופו ושכב שלושה חודשים בבית חולים. הילד החלים והוא בסדר היום, אבל אצל שאול התחיל אז רומן עם השטחים.
"אני לא בן אדם של חקירות פנימיות. לא יודע להסביר את זה. בכל סוף שבוע אני עולה על הקטנוע ונוסע מזרחה. מתחיל באזור הכפרים דומא ומוע'ייר ומשם ממשיך אל הבקעה. אף אחד לא שולח אותי או מבקש ממני. נוסע לבד, לא צריך אף אחד איתי. אני לא מפחד, אתה מכיר אותי, אין לי פחד. לנסוע למקומות האלו זה הכיף שלי, החוץ לארץ שלי. אני פוגש רועי צאן, שותה איתם תה, מספר להם את הבדיחות קרש שלי והם מספרים לי סיפורים.
"בשישי שעבר שמעתי שילד רועה צאן יהודי לא חזר מהמרעה ושמחפשים אחריו ומאוד רציתי לנסוע. אבל באה הילדה לבקר עם הנכדים ולא היה לי נעים להבריז. למחרת, בשבת בתשע בבוקר, יצאתי לשם עם הקטנוע. ראיתי ב-ynet דיווח על החיפושים ואמרתי לעצמי, 'שאול, זה אזור שאתה מכיר כמו את כף היד שלך'. את הכפר מוע'ייר אני מכיר מצוין בזכות מי שהיה ראש המועצה של הכפר קוסרה. צילמתי אותו מגונן עם הידיים שלו על שוטרת ישראלית מפני זריקות אבנים של מתנחלים. התמונה הזו עשתה לו בלגנים. כמה שנים אחר כך הוא עבר לגור במוע'ייר בגלל סכסוך פנימי בכפר, ואני ביקרתי אותו בבית החדש שלו פעמיים-שלוש.
"בכל מקרה, תוך שעה הגעתי לאזור. בכניסה לדומא, על כביש אלון, היו כמה ג'יפים של הצבא. המשכתי הלאה וראיתי את חפ"ק החיפושים. היו שם מלא קצינים וחיילים ומג"ב. המשכתי עוד קצת ופניתי שמאלה לכביש משובש שמוביל לחוות 'מלאכי השלום'. אני מכיר את הבדואים שישבו שם באזור החווה. השטח היה מלא במחפשים. מתנחלים דהרו על טרקטורונים ועל סוסים. בשמיים ריחף מסוק. עשיתי כמה תמונות ושלחתי ל-ynet, שהעלו אותן לאתר. ואז קיבלתי טלפון ממפיקה במערכת, 'יש דיווחים שמתנחלים שורפים בתים בכפרים באזור. אם אתה רואה משהו, תצלם'. המשכתי להסתובב ופתאום אני רואה מתנחלים בשטח ועל הכביש ומישהו אמר: 'מצאו גופה'. הבנתי שהאירוע מתחיל להתחמם.
6 צפייה בגלריה
מתנחלים רעולי פנים בדרכם אל הכפר אל־מוע'ייר. אף גורם ביטחוני לא עמד בדרכם | צילום: JAAFAR ASHTIYEH / AFP
"חזרתי לכביש אלון ופניתי שמאלה לכיוון מוע'ייר. בזמן הזה עוד לא היה שם כלום, הבלגן התרכז בדומא, אבל דומא הייתה בגב שלי, ככה שלא ראיתי שעולה ממנה אש. המשכתי עד צומת טייבה ושם ראיתי שלוש מתנחלות שהעמידו רכב באמצע הכביש וכמה סלעים כדי לחסום את התנועה.
"לא רחוק מהחסימה עמדה משאית ומתחתיה ראיתי בן אדם שוכב. ניגשתי לראות מה הסיפור. הבן אדם רעד כולו, היה נסער. זה היה הנהג של המשאית שניסה להתחבא. 'מתנחלים ירו לי על המשאית ופינצ'רו את הגלגל', הוא אמר, 'ושלחו עליי כלב שנשך אותי'. הוא הרים את שרוול המכנסיים והראה לי את הנשיכה. כמובן שצילמתי אותו. חשבתי שזה הזמן לעשות את הסיבוב הקבוע שלי, לרדת משם לבקעה ואז לעלות חזרה מצומת פצאל לכיוון דומא, לאזור ההתרחשות. בראש אמרתי לעצמי: 'שאול, הבלגן יחכה לך'.
"איך שאני מטפס עם הקטנוע בחזרה מהבקעה על כביש 505 אני רואה עשן שחור מעל דומא. עצרתי בצד כדי לצלם והמשכתי לנסוע. הגעתי לדומא ובכניסה מלא משטרה וצבא ולא נתנו לי להיכנס. המשכתי על דרך אלון וכשהגעתי מול מוע'ייר אני רואה את הכפר בוער. על הכביש פגשתי את איתי רון, הצלם של 'הארץ', ואת הכתבת הגר שיזף. ניגשתי לאיתי ואמרתי לו, 'בוא ניכנס לכפר' והוא אמר, 'עזוב שאול, זה מסוכן'. הוא חזר על זה פעמיים".
רון אומר שמהכביש היה נראה שהמצב במוע'ייר קשה. "ראיתי מתנחלים יורדים אל הכפר מהגבעות ושמעתי צעקות בערבית, ועשן עולה מהכפר, ושאול בא אליי ואומר, 'בוא תצטרף אליי פנימה'. אמרתי לו שזה לא רעיון טוב כרגע, שלא בטוח להיכנס. הוא לא חיכה שנייה והתחיל ללכת לכיוון".
בנייה של פלאחים
עכשיו אנחנו במוע'ייר, בבית של מוחמד אבו-עליא. בעל הבית עסוק בראיון לכתבת של רדיו צרפת ולאתר חדשות צרפתי גדול. בבוקר היו אצלו כתבים מגרמניה ומספרד. בראשון ושני היו אצלו עיתונאים אמריקאים. בכל העולם דיווחו על מה שאירע פה. אחיינו מוג'הד מוביל אותנו לגג. "אלינו הגיעו המתנחלים כבר ביום שישי", סיפר, "הם היו אולי 300 איש והקיפו את הבית. אנחנו הגברים עלינו לגג כדי למנוע מהם להיכנס פנימה למתחם. זה לא עזר כי הם הצליחו לזרוק מבחוץ בקבוק תבערה על הרכב שעמד בחצר והוא נשרף טוטאל-לוס. הם ירו עלינו וצעקו, 'תפתחו את השער'. לא עשינו להם כלום, למה הם באו אלינו? אחד מהם, שהיה במדים, ירה על הבית וג'יהאד קיבל כדור בראש והתמוטט. בואו תראו איפה הוא מת". קומה אחת למטה, בפינה שהוקפה באבנים קטנות, נראים כתמי דם גדולים שטרם נשטפו, מעין אנדרטה למת.
עמראן אבו-עליא ביקש לקחת אותנו לשרידי ביתו המפוחמים. הסיפור שלו בלתי נתפס. עד 7 באוקטובר התגורר עם משפחתו בח'ירבת ג'יבעית סמוך לחוות "מלאכי השלום", ממש מעבר לכביש. קהילת הרועים הקטנה שם מנתה 32 נפשות עם עדר של 300 ראשי צאן. את האלימות וההצקות הבלתי פוסקות שהם חוו מאנשי "מלאכי השלום" תיעדו התחקירנים של "יש דין" במהלך השנים, ולמרות סבלם לא עזבו. אבל ב-7 באוקטובר, כמה שעות אחרי מתקפת חמאס הרצחנית בעוטף עזה, הגיעו אליהם אנשי החווה והודיעו שיש להם שעה אחת לארוז ולעזוב את המקום.
"הם באו עם טרקטור גדול והרסו מבנים, אמרו שאם לא נעזוב הם יהרגו אותנו. הם הרסו לנו את הפאנלים הסולאריים, הרסו מבנים, לא נתנו לנו לקחת את האוכל של הצאן, האיצו בנו ללכת כמה שיותר מהר. משם עברנו למוע'ייר. בחצי שנה שעברה בנינו מבנים חדשים", הוא מצביע על מה שנותר מהם. "זה בנייה של פלאחים בדואים, צינורות ברזל שפורסים עליהם יריעות ניילון וברזנטים. עשינו מבנה למטבח, מבנה לשינה, מבנה לדיר. אספנו שקל לשקל. אנחנו לא עשירים, אין לנו כסף, ובכל זאת הצלחנו להתארגן.
"ותראו, בשבת באו מתנחלים ושרפו הכל. כלום לא נשאר. הם תפסו טלאים והטיחו אותם בסלעים. דקרו כבשים למוות. היה לנו כלב זאב גרמני והם ירו בו. מה עשה להם הכלב? הם שרפו ככה 14 בתים בכפר. 13 נשרפו חלקית. לי גנבו 13 טלאים והרגו 50 כבשים. בסך הכל הם גנבו מהכפר קרוב ל-150 כבשים ועיזים".
יכול להיות סבא שלהם
עמדנו לצד מה שהיה המטבח. "כולו ילד", אמר אבו-עליא והתכוון לנער אחימאיר שנרצח, "למה עשו דבר כזה לילד? זה טעות לעשות דבר כזה, אסור, אני נגד הדברים האלה".
בדיוק מאירוע כזה חששו בחוות הרועים, מפגיעה או מחטיפה של נער שיוצא לבד עם העדר למרעה. בקיץ 2022 עשה ניר זקס מילואים בגזרת דרום הר חברון כמ"פ בגדוד חי"ר במילואים. בתום תקופת המילואים העיד בפני אנשי ארגון "שוברים שתיקה" כי אחד ממנהלי החוות בגזרה ביקש מפיקוד הגדוד לקיים תרגיל חילוץ ייחודי: "'תבדקו מה אתם עושים במקרה שבו יש רועה מנותק קשר שהוא בתוך אירוע וצריך להציל אותו'", סיפר בעדותו, "'...מה קרה לו? הוא לא נפל לבור. הוא הלך עם העדר שלו ופלסטינים תוקפים אותו, איך אתם כצבא מגיעים ומצילים אותו?' מי זה הרועים של כל החוות האלה?... זה ילדים בני 14, עד סוף תיכון, שבאים לחוות והם רועי צאן. אם הם באמת ילכו לאיבוד ויבואו פלסטינים ויתקפו אותם, מה יקרה? אז צריך לשמור עליהם עכשיו. אז עכשיו אני כצבא צריך להיערך, אני צריך לנסוע מסביב ולראות מה קורה מסביב לחוות האלה..."
הרמנו אליו טלפון מהשטח. "זה הטריד אותי מאוד אז", אמר, "העובדה שנותנים לילדים בני 14 לצאת לבד לשטח ולסכן את החיים שלהם. כולם הבינו שזה יכול להתגלגל לאירוע מסוכן מאוד. לא סתם ביקשו ממני לעשות את התרגיל הזה, כבר לפני שנתיים העריכו בחוות שיכול לקרות אירוע טרגי כמו שקרה לילד הזה השבוע".
אחימאיר ז"ל שילם על כך בחייו. דבר מציאת גופתו טס בקבוצות הווטסאפ של הגבעות ומכל עבר פשטו על דומא ומוע'ייר הסמוכים. שאול אומר שאם היה יודע שהמתנחלים מסתובבים עדיין בתוך מוע'ייר, לא היה נכנס פנימה. "חשבתי שהם הציתו אש וברחו. לא תיארתי לעצמי שהם יסתובבו ככה בנחת, בלי לחץ, בית-בית. כשראיתי אותם מתקרבים לבית שהייתי בו, חיפשתי מקום להתחבא. היתה שם מיטה מוגבהת ומתחתיה התחבאתי. עמדתי על חרא של כבשים וניסיתי לצמצם את עצמי למינימום שבמינימום. חשבתי שלבית הזה הם לא ייכנסו כי הוא היה כבר שרוף.
"פתאום נער אחד נכנס והתחיל לסרוק את המבנה, נכנס לחדר שהתחבאתי בו, ראה אותי והתחיל לצרוח: 'יש פה ערבי, יש פה ערבי'. נכנסו שניים-שלושה בחורים וראו את המצלמות ותוך שניות תפסו אותי מהזרועות ומהכתפיים ומשכו אותי כל אחד לכיוון שלו. מחוץ למבנה הוקפתי מכל הכיוונים ברעולי פנים. צעקתי להם, 'אני לא ערבי, אני יהודי, אני יהודי', כמה פעמים צעקתי בבהלה, 'תעזבו אותי, אני יהודי', והם צרחו עליי, 'אין לך בושה, אתה בוגד, בוגד, תתבייש' ואחד מהם צעק לחברים שלו, 'לא בפנים, שלא יהיו לו סימנים, לא בפנים'.
"בשלב הזה זרקו אותי על האדמה. החזקתי בכל הכוח את התיק והמצלמות שהיו עליי והם בעטו בי והכו עם הידיים, משכו מעליי את הציוד, חיפשו לי בכיסים והוציאו את השלט של הקטנוע. כל מה שהיה עליי הם לקחו ולרגע לא הפסיקו לבעוט ולהכות, וכל הזמן צרחות: 'בוגד, אנחנו נלחמנו בעזה, אתה לא מתבייש'. איכשהו הצלחתי להרים את הראש וראיתי את החיילים וצעקתי אליהם: 'חיילים תצילו אותי, תצילו אותי' ואני קולט שהם עומדים לצד אלו שמכים אותי בפראות ובעצם מאבטחים אותם.
"ההבנה שהם חלק מהחבורה הזו היממה אותי. אם חיילי צה"ל במדים לא עוזרים לך, לא מחלצים אותך מלינץ', אז מי יציל אותך?! הייתי בטוח שהלך עליי. בלי סוף בעיטות בכל הגוף וקללות. זה נמשך כמה דקות עד שהם עזבו אותי. כמו שבאו ככה הם הלכו. לקחו לי את שתי המצלמות קנון ואת הרחפן מהתיק, ואת התיק עצמו עם הסוני בתוכו העלו באש. הייתי גמור, יותר נפשית מפיזית, המום לגמרי. בחיים לא עברתי דבר כזה. אני באמת יכול להיות סבא שלהם. והם לא עצרו לרגע. לא עניין אותם שאני זקן, לא עניין אותם שאני יהודי ושאני ישראלי. שום חמלה לא הייתה להם, שום אנושיות. הייתה להם שנאה שקשה לתאר, כאילו תפסו את הרוצח של החבר שלהם".
הוא דידה בחזרה לכביש הראשי, להיכן שהשאיר את הקטנוע. רון, הצלם של "הארץ", הספיק לעשות סיבוב בגזרה ולחזור לאותה נקודה. הוא אומר שראה את שאול מגיח מתוך כרם הזיתים חבול כולו. "היו לו חבלות בפנים וסימני דם", הוא מספר, "הוא הרים ידיים בייאוש ואמר: 'תראה מה עשו לי המתנחלים'".
"עמדה שם על הכביש קבוצה של עשרות מג"בניקים", אומר שאול, "ניגשתי אליהם ואמרתי: 'הייתי עכשיו בכפר וצילמתי מתנחלים רעולי פנים והם קלטו אותי והחטיפו לי מכות, גנבו לי את המצלמות והרחפן ושרפו לי את התיק. הם בכפר, תלכו תוציאו אותם משם, הם שורפים בתים'. ואז אחד מהם הפנה אליי את המבט ואמר ,'אל תדאג, יש שם כוחות, עכשיו זוז מפה, אתה מפריע'. ממש ככה. ואני כולי רועד, עברתי תקיפה מטורפת, חשבתי שיהרגו אותי שם. מים השוטרים האלה לא הציעו לי, עזרה רפואית, כלום. הם עמדו שם, דיברו כמה דקות ואז עלו על הג'יפים והרכבים ונסעו משם. אף אחד מהם לא נכנס לכפר". בבדיקות רפואיות התברר ששבר את מרפק יד שמאל ואת אחת מאצבעות יד ימין. למחרת הגיש תלונה בתחנת המשטרה בגבעתיים וזו הועברה לטיפול מרחב בנימין במחוז ש"י.
מצה"ל נמסר בתגובה: "ב-13 באפריל התפתחו חיכוכים רבים בין מאות אזרחים ישראלים ופלסטינים במרחבי הכפרים דומא ואל-מוע'ייר. כוחות הביטחון פעלו על מנת לפזר את החיכוכים". בצה"ל אומרים שהטענה על התעלמות אינה מוכרת וכי המקרה ייבדק שנית אם יתקבלו פרטים נוספים.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.04.24
