אנחנו בערב פסח. חג היציאה מעבדות לחירות. חג שבו מעטים וחלשים מרדו בחזקים ורבים - ויכלו להם. לא במקרה הפך "שלח את עמי" - Let My People Go - לסיסמת כל מרד ומחאה לשחרור מדיכוי. אבל העולם צועד בכיוון ההפוך. ב-2008, 80 מדינות בעולם נחשבו לדמוקרטיות, כולל דמוקרטיות פגומות (כמו ישראל וארה"ב). נכון ל-2023, רק 74 מדינות הן דמוקרטיות. ב-2008, 14.4 אחוז מתושבי העולם חיו בדמוקרטיות ליברליות. ב-2023 - 7.8 אחוזים בלבד. ב-2008, 34.9 אחוז מתושבי העולם חיו במשטר עריצות. ב-2023 - 39.4 אחוז.
אבל נדמה שהשקיעה הקרובה יותר לליבנו היא זו שמתחוללת במדינות העולם החופשי. השנים האחרונות מאופיינות בתרבות הביטול - Cancel Culture - זו תופעה פוליטית וחברתית שהחלה לפני כעשור. מדובר במחאה, או התנערות, או הסתייגות, מביטויים בדיבור, באמנות, במחקר, בהגות, בפוליטיקה, ובכל מערכת אפשרית, שנחשבים כפוגעים בשכבות שמוחזקות כחלשות, ובביטול אישים שנוהגים כך, או שנדמה שנוהגים כך. התוצאה המעשית, עם הזמן, הייתה השתקה של כל קול שמשמיע עמדה חריגה. זו הקצנה של התקינות הפוליטית, שגם היא חרגה מהמקור, אל עבר מחוזות מטורללים. הליברליזם הישן הלך והתפוגג. הווקיזם הלך והשתלט.
בכל מה שקשור לישראל, התוצאה המעשית היא הזדהות הולכת וגוברת עם הפלסטינים שנחשבים לחלשים, תוך כדי התרחקות מישראל, שנחשבת למדכאת. הציונות הפכה לקולוניאליזם וישראל - למדינת אפרטהייד. וכמו בקרב כיתות משיחיות, ההמשך הוא בהשתקה הולכת וגוברת של הקולות שמבקשים להפריך את טענות השווא. התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, שעוסק בחופש הביטוי, הולך ונרמס, בשם הקדמה והשחרור. אריסטוקרטיה פרוגרסיבית מדכאת ועריצה השתלטה על החשיבה החופשית. חופש ביטוי אקדמי? הצחקנו אותם. יותר ויותר פרסומים וכנסים, כפי שהוצג כאן שוב ושוב, הפכו לתעמולת זוועה נגד ישראל. מחלקות שלמות באקדמיה, פעמים רבות במימון נדיב של קטאר, הפכו לזרוע ההסברה של חמאס. לא של הפלסטינים. בהיפוך מושלם, הם הופכים את ישראל לנאצית, ואת חמאס, שתומך באנטישמיות השמדתית - לקורבנות הנאצים.
חופש הביטול
זרם המחשבה של תרבות הביטול הגיע גם לביטול זכותה של מדינה אחת מכל מדינות העולם להתקיים. לא איראן, אחת המדינות הדכאניות בעולם. לא סודן, שמבצעת ג'נוסייד. ישראל. רק ישראל. אלה לא שוליים שדורשים את שלילת זכות קיומה של ישראל. זה "הניו יורק טיימס", שפירסם עכשיו שתי מסות ארוכות, של פיטר ביינרט ושל טארק באקוני, נגד עצם קיומה של ישראל. אף אחד מהם לא מסביר, כי אין הסבר, איך בדיוק יחיו ביחד, ב"מדינה אחת", פלסטינים שינקו שנאת יהודים מרגע לידתם, שרובם תומכים בחמאס, עם היהודים שהם שונאים כל כך. איפה בדיוק עובד "דו-קיום" כזה במזרח התיכון? בסוריה? בלבנון? בעיראק? ביוגוסלביה שהתפרקה? מהיכן יש להם את החוצפה להביע את הרעיון האווילי הזה, שהתוצאה היחידה שלו תהיה רק שפיכות דמים. אבל זו העדריות של "כוחות הקדמה". הם כבר בזרם התודעתי של ביטול תרבות, אז הם ממשיכים לביטול מדינה. כל כך פשוט וקל להפקיר למעלה משבעה מיליון יהודים, שאבותיהם הגיעו כפליטים, לחסדי שלטון משותף עם אנטישמים מושבעים.
יש עוד קונפליקטים, בהרבה מאוד מדינות, בין רוב למיעוט. יש עוד מדינות עם שאלות שנויות במחלוקת בנוגע לאזורים שבשליטתן. זה לא שאין מקום לביקורת. בוודאי שיש. אבל ישראל, ורק ישראל, זוכה לקואליציה מדהימה נגד עצם קיומה. וזו קואליציה שמשתרעת מאיראן וחמאס, דרך הימין האנטישמי, ועד ל"הניו יורק טיימס" ואליטות פרוגרסיביות. מקורו של הרעיון הגדול, חובק העולם, של Let My People Go, הוא במתן זכות ריבונות לעם ישראל. היום הקואליציה המטורללת מאוחדת ברעיון של שלילת הזכות. יותר משליש מתושבי העולם שחיים תחת מגף של עריצות. שונאי ישראל רוצים להוסיף עוד שבעה מיליון יהודים. זה הפתרון שלהם. מהדורה פרוגרסיבית של הפתרון הסופי. לא רק החופש בעולם נמצא בנסיגה. גם המחשבה החופשית בנסיגה.
"את עושה אותנו גאים"
השבוע, ביום שני, התקיים יום זעם פרו-חמאסי ברחבי ארה"ב. פעם היו אשליות על אביב ערבי במזרח התיכון. היום זה חורף איסלאמיסטי שמאפיל על ארה"ב. בהפגנות שהתקיימו במסגרת יום הזעם שרפו המפגינים דגלים אמריקאיים, הניפו את דגל חיזבאללה, וצווחו "מוות לאמריקה". מדובר בתהליך מדאיג. מה שעבר על מאלמו בשוודיה מתפשט לעוד ערים באירופה וגם לארה"ב. בחודשים האחרונים הושמעו בהפגנות שוב ושוב הקריאות "תימן, תימן, מלאי אותנו גאווה, אנא הפכי עוד ספינה". בעקבות ההתקפה של משטר האייתוללות נגד ישראל, הפגנות יום הזעם הפכו גם לפרו-איראניות. גם הקריאה "איראן את עושה אותנו גאים" הושמעה בהתלהבות. ובעצם, אין כאן שום הפתעה. הפגנות בעד חמאס והחות'ים, גופי טרור חשוכים, הן הפגנות בעד המשטר שמתחרה על התואר "המשטר החשוך בעולם". הקואליציה האנטי-ישראלית היא בעצם קואליציה אנטי-אמריקאית. החיבור בין אנטישמים משמאל לאנטישמים מוסלמים ברחבי ארה"ב יוצר כאוס. זה היה שבוע קשה להרבה מאוד אמריקאים. כבישים וגשרים נחסמו בכל רחבי ארה"ב, בהם גשר הזהב בסן-פרנסיסקו וגשר ברוקלין בניו-יורק, ודרכי הגישה לנמלי התעופה הבינ"ל של שיקגו וסיאטל. המפגינים הללו כבר לא זקוקים למטיפים במסגדים. משום שהטפות השנאה נגד עצם קיומה של ישראל מגיעות גם מהקתדרות הנחשבות ביותר וגם מעיתונים דוגמת "הניו יורק טיימס". למען ההגינות צריך לציין שהעיתון פירסם השבוע מאמר בעד גיבוי אמריקאי לתגובה ישראלית משמעותית למתקפה מאיראן. זה היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
מכת חושך
מסורת הייתה לי לכתוב לקראת פסח על ציוני הדרך שבהם האליטות בעולם החופשי, וגם בישראל, מאבדות את החשיבה החופשית, לרעת עדריות מפחידה. מחירות לעבדות. שוב ושוב הצגתי את העמדות המופרכות על ישראל הפשיסטית שמדכאת את הפלסטינים הנאנקים תחת מגף הכיבוש. שוב ושוב חשפתי את העובדה שחלקים במדיה ובאקדמיה מתמכרים לעלילות ולשקרים.
זה היה מיעוט. אבל אלה לא היו שוליים. חומסקי וסעיד ובאטלר היו עמודי התווך באקדמיה. ועדיין, בהצבעות על תמיכה ב-BDS, להקת שונאי ישראל ברוב המקרים לא השיגה רוב באיגודי מרצים ובאגודות סטודנטים. אלא שהשנים עוברות. גם בחלומותיי הרעים ביותר לא האמנתי שקמפיין הדמוניזציה ישיג ניצחון סוחף כל כך. בעשור האחרון כבשו תומכי חיסול ישראל כמעט כל איגוד מרצים ואגודת סטודנטים. ומאז 7 באוקטובר, קול הרעם מטהרן הפך לקול הרעם מברקלי ומהרווארד. זו פגיעה בעולם החופשי. זו התמסרות מרצון לרוב החשוך, שממילא שולט בכל המוסדות הבינלאומיים. בפסח הזה נזכור שזו יציאה מחירות לעבדות.
