ב-7 באוקטובר החלו דניאלה ניסים (24) ומשפחתה במסע, שהוביל אותה חצי שנה לאחר מכן למסע אחר בארץ שונה, שממנו תשאב כוחות מחודשים.
דניאלה (24), בעלת קונדיטוריה באשדוד ונשואה טרייה, מכירה את השכול מקרוב. כשהייתה בת שבע היא איבדה את אביה שנהרג בתאונה. אמה והיא הצליחו להמשיך בחייהן, והמשפחה אף גדלה אחרי שהאם יצרה בית חם יחד עם בן זוגה החדש, אלי אוזן. הן לא ציפו שהשכול ישוב להכות בהן.
5 צפייה בגלריה
(חברי הקבוצה במפגש בצ'כיה. ממדי החוסן עולים לאחר המסע | צילום: מאיר פבלובסקי, צלם "משפחב אחת")
בבוקר 7 באוקטובר אלי (42) יצא עם אביו, אריה אוזן (68) ממושב גילת שליד אופקים, לדוג בחוף זיקים. אחרי שהאזעקות פילחו את השקט והרוגע בים, אלי עוד הספיק לדבר ב-06:40 עם אמה של דניאלה ולעדכן שהוא ואביו בדרכם למיגונית. לאחר חמש דקות נותק עימו הקשר. אלי ואריה ז"ל נרצחו על ידי המחבלים.
דניאלה ומשפחתה החלו לחבר את חלקי הסיפור: ניצולים מהטבח סיפרו שעשרות מחבלים פלשו דרך הים, והשוהים בחוף נמלטו למיגונית. אלי עוד הספיק להדוף שני רימונים ולהציל חיים, אבל נפגע מהרימון השלישי. בהקלטה של שיחה שהתקבלה במד"א, אריה נשמע זועק לעזרה ומודיע שבנו נהרג. אנשים שנמלטו מהמקום ביקשו לשלוח עזרה לפצועים שנותרו במיגונית, אך האזור כולו היה שטח אש. בימים לאחר מכן, המשפחה הבינה שהנורא מכל קרה. הם לא קיבלו תשובות – נאמר להם שהאזור טוהר והגופות לא נמצאו – ובין תקווה לייאוש הקימו חמ"ל והחלו לחפש בעצמם. דניאלה נזכרת בימים בהם סרקה אחר כל שביב של תקווה, עוברת בין גופות אלמונים ומחפשת את האדם האהוב שגידל אותה כאב.
"אחרי כשבועיים ביקשתי מאיש זק"א שאני מכירה להביא לי מהרכב של אלי שנותר בחוף את החפצים האישיים שלו", מספרת דניאלה. "סיפרו לי שהם ניגשו לרכב והריחו ריח חריף מהמיגונית הסמוכה, ולכן החליטו לסרוק שוב את האזור ואז גילו את הגופות. רק לאחר שבוע נוסף היה זיהוי ודאי. אני זו שהודעתי לאחותי הקטנה, והיא לא צעקה, פשוט ירדו לה דמעות שקטות. היא רק שאלה אותי אם זה קשה לגדול בלי אבא. ניסיתי להיות הכתף בשבילן".
השבוע, הרחק מישראל, בין עצים מלבלבים, בקתות ושורת קרוואנים על שפת אגם ליפנו שבצ'כיה, דניאלה עברה מסע שונה. למרות שהיא בת שכולה, דניאלה הייתה חלק מקבוצה של 40 אחים ואחיות שכולים ו-10 אנשי צוות טיפולי שטסו לצ'כיה למסע טיפולי של עמותת "משפחה אחת". "המסע הגיע בזמן טוב שבו הרגשתי שאני יכולה טיפה לשחרר ולתת זמן לעצמי", היא אומרת. "זה נותן כוחות מחודשים, קצת שקט לריפוי".
"הדשא של השכן שחור יותר"
עמותת "משפחה אחת" מקדמת את זכויותיהם וצורכיהם של נפגעי הטרור בישראל. "אנחנו מעניקים לפי מה שאנחנו רואים שצריך. מי שמגיע לרוב העמותות והארגונים אלו החזקים שיודעים לבקש עזרה. אנחנו לא מחכים שהם יבואו אלינו, אנחנו באים אליהם אפילו מחזרים אחריהם. זה מביא לנו גם את אלו שלא היו מגיעים לבד", מסבירה מרב עוזיאל וורקנך, רכזת תחום טיפול בעמותה, מטפלת רגשית המתמחה בטראומה ושכול.
בעוד בישראל נלחמים בכנסת על הכרה וטיפול הולם וראוי באחים ואחיות שכולים, בעמותה החליטו לא להמתין ולעשות את מה שהם עושים כבר מעל ל-20 שנה. מרב, אחות שכולה, מסבירה: "איבדתי את אחי לפני 20 שנה בג'נין. לקח לי זמן להיכנס לעמותה. לא הבנתי מה רוצים ממני. למה אני צריכה חברים חדשים? אני לא בת 12 שצריכה עוד תנועת נוער. היה הרבה חיזור אחריי, בסוף הגעתי וזה היה הצלת חיי. אני לא יודעת להגיד אם הם מלווים אותי או שאני מלווה אותם, אבל הם חלק ממני. משפחה אחת זה בית. לדעת שלא משנה מה קורה יש אנשים שיודעים מה אתה עובר, מבינים אותך ונמצאים איתך".
העמותה מימנה וליוותה את מסע הקרוואנים, עם עזרה מקומית בצ'כיה. "אני מוביל הרבה אנשים בטיולי קרוואנים בחברה שלי, אבל משלחת כזו לא הייתה לי. הרגשתי שאני חייב להיות איתם ולעזור בכל מה שאני יכול", אומר דור מרינה, הבעלים של חברת "תבל תיירות ותעופה בע"מ (Tevel campers)", שהקרוואנים שלה הפכו לבית של המשתתפים למשך קרוב לשבוע.
המרחבים השקטים שמציעה צ'כיה משרתים את המטרה הטיפולית. "חיפשנו מקום עם הרבה מים", אומרת מרב. "שכול טראומטי זה חוסר שליטה מוחלט. אנחנו צריכים ללמוד לשים סכר, לחזור לשליטה ולשחרר במודעות, להתמסר. אני 20 שנה אחרי וזה לא עובר, אבל אנחנו לומדים לחיות והלמידה הזאת היא ללמוד לשלוט על זה. הבית של כולנו נפגע, והקרוואן הולך איתנו כמו שריון של צב".
דניאלה מוסיפה: "ישראל זה להישאר באזור הנוחות שלנו. זה לא כמו בארץ זרה, בלי הסביבה התומכת ועם אנשים שבאו כמוך לרפא את עצמם. יש בדיחה שרצה כאן שהדשא של השכן שחור יותר".
יפית דניאלי מקריית-ביאליק איבדה שני אחים. לפני כ-20 שנה, כשהייתה בת 22, סמ"ר נתנאל מושיאשוילי ז"ל נהרג בהיתקלות של כוח גולני עם מחבלים ברצועת עזה וב-7 באוקטובר איבדה אח נוסף, מיכאל בן משה ז"ל, איש שב"כ שגר בשדרות, הבין את האסון, עזב את אשתו והילד ויצא להציל חיים בצומת זיקים כשהוא חמוש רק באקדח. מיכאל, שהיה מוקף בעשרות מחבלים, הצליח לחסל כמה מהם לפני שנהרג.
"הוא נלחם שם בגבורה", מתגאה יפית. "אנחנו משפחה של גולנצ'יקים. אתה לא חושב שאתה הולך לעבור את זה עוד פעם, כי כבר עברת את זה. זה כמו תינוק שלומד ללכת ואז אתה נופל שוב וצריך ללמוד לצעוד מחדש. אולי זה יותר קשה, כי אתה יודע כמה קשה לקום".
כשאיבדה את נתנאל, יפית – האחות הבכורה מבין שישה – הייתה זו ששמרה על כולם. היום היא כבר אמא, וכמו כולם במשלחת, גם לה לא היה פשוט לצאת למסע הזה. "כשמיכאל נהרג, לא היה לי זמן לשים את הכל בצד, כי יש חיים ואת נשאבת ואין לך אפשרות לעצור", היא מודה. "אריאל בעלי שיכנע אותי. הייתי צריכה קצת זמן לעבד את מה שאני חווה כדי להגיע לחיים שאחרי עם עוד קצת כוח, והמסע הזה נותן כוח. הניתוק הזה עוזר בגלל שזו מדינה אחרת, מקום אחר וטבע זה מרפא. אני בקרוואן עם עוד שלוש נשים שלא הכרתי קודם. לא רק אני עוברת את מה שאני עוברת, אלא יש עוד אנשים שעוברים את אותו הדבר. אני יכולה להיות אני".
"אתה מוקף ב-40 פסיכולוגים"
40 המשתתפים עוברים לא מעט סדנאות טיפול במסע, אבל החברותא חשובה לא פחות. בין המדשאות הירוקות לאגם ליפנו הכחול והרגוע, הם חולקים הכל. רובם לא הכירו זה את זו לפני הטיסה, חלקם הכירו לפני כן ואף חולקים סיפור ילדות משותף. אסף גל ואוהד שניר, שניהם מאחוזת ברק, איבדו אחים במסיבת נובה – אחיו התאום של אסף, שלו, ואחיו של אוהד, איתן רפאל. עשרה חברים יצאו מהיישוב הקטן שבעמק יזרעאל, רק שלושה חזרו. "השני שהודיעו עליו היה אחי איתן", נזכר אוהד. "היינו בשבעה והיה גל של הודעות. איבדתי את אחי הקטן שהיה בשבילי החלק הכי משמעותי בחיים. אחיו של אסף היה החבר הכי טוב שלי בעולם אחרי אחי. זה היה קשה".
בצ'כיה, אוהד מגלה שהכל מקובל ולגיטימי, גם כשיש נקודות שבירה והתפרקות: "האחים הישנים שלי, כמו אסף שמרים אותי, והחברים החדשים, עוטפים אותי באהבה ענקית. הכלי הכי חשוב זה האנשים פה. אני מנסה לקחת קצת מכל אחד. כל ערב אנחנו עושים הפקה – אם זה לאכול יחד, לשבת, לדבר, זה מגיע למצב של מסיבה לפעמים. בארץ אני לא שומע מוזיקה כי אחי אהב מוזיקה, ופתאום פה זה מרגיש נכון, כי אתה יכול לרקוד ולבכות בו-זמנית. זה כל כך מדהים שמקבלים אותך".
אסף, מצידו, מעיד שלקח את עניין האובדן בצורה שונה. "שלו בא אליי בחלום לפני שהודיעו לנו. הוא אמר לי שהוא לא חוזר ושאני אשמור על אבא ואמא. אני בן אדם מאוד רגיש ובוכה מסרטים ושירים, אבל לא בכיתי בהלוויה, או בעלייה לקבר או בחודש. לא יודע למה, הייתה לי תחושה שיש לי משימת חיים לשמור על ההורים שהרחבתי אותה, לשמור על כולם ולהפיץ שמחה. רציתי לצאת כדי לבדוק את האנושיות שלי, למה אני מתנהג כמו שאני מתנהג, אם זה בגלל הדחקה או הכחשה, כי אני מרגיש שאני מקבל את זה טוב. החלטתי להכיר אנשים שחווים את מה שאני חווה בדרך אחרת. אתה מוקף ב-40 פסיכולוגים, שכל אחד יקר יותר מהשני".
הוא מספר שבמסע בצ'כיה הצליח לבכות מעט דווקא בנקודת השבר של אוהד: "דאגתי לו. הוא רצה ללכת הביתה. נכנסתי לקרוואן, עשיתי איתו סיבוב בחוץ ושם נשברתי, כי היה לי קשה לראות אותו ככה".
רס"ן בן ברונשטיין, מפקד פלוגה בדובדבן, נפל בכפר עזה ב-7 באוקטובר. יום לפני כן, אחיו מושיקו ברונשטיין (30) נחת באפריקה לירח הדבש שלו. "קמנו בבוקר והיינו בטוחים שזה סבב של שלושה ימים, וזהו, ייגמר. רציתי לעבור לשדרות, ואחי שלח לי הודעה: 'בשדרות אתה רוצה? יש שם עכשיו עשרות מחבלים עם קלצ'ים'. דיברנו כשהוא היה בדרך לדרום ואמרתי לו שישמור על עצמו. כבר אז הקדמתי את הטיסה, כי אי-אפשר לראות את הטבח הזה ולהמשיך לשתות אלכוהול בזנזיבר. בלילה בין שני לשלישי דפקו להורים שלי בדלת. אבא שלי התקשר ואמר לי ארבע מילים: 'בן נהרג, בן איננו'. הטיסה שלי הייתה כבר באותו ערב והתחיל מסע החזרה לארץ. השעות אולי הכי קשות שהיו לי בחיים".
מושיקו עבר עם אשתו הטרייה לגור בחולון ליד הוריו ואחותו הקטנה. למסע הוא יצא אחרי שהמשפחה והחברים לחצו עליו: "באתי בראש פתוח. אני ישן בקרוואן עם שלושה אחים שאח שלהם נהרג באופקים. יושבים ומדברים עד מאוחר בלילה. הרבה אנשים המשיכו את המסע של החיים, אם זה עבודה או לימודים וכל אלה, וזה פתאום ברייק, רגע שקט, והרבה אנשים מרגישים יותר בנוח".
"גם לנו מגיע רגע"
כשעטרה פטר דסקל ורבקה בר-און יושבות למנוחה בין סדנה לסדנה, קשה להאמין שלפני חצי שנה הן כלל לא הכירו. שתיהן שירתו במילואים עד לפני כחודש, ושתיהן איבדו אחים שנלחמו זה לצד זה בקרב בשג'עייה. עכשיו הן ישנות באותו קרוואן, אפילו באותה מיטה. הן מסכימות שהיו מעדיפות לא להיפגש, "אבל אם זה כבר קרה, אז זו זכות שיש לנו אחת את השנייה. יש כל כך הרבה אחים שצריכים את הדבר הזה".
עטרה מספרת שאחרי מות אחיה, סמל אחיה דסקל ז"ל מגולני, בן 19 מחיפה, היא הרגישה כל כך פגועה שהצבא לקח את אחיה עד שלא רצתה ללבוש מדים, אבל לבסוף יצאה לשרת ומקווה שלא לחזור ללבוש אותם בקרוב. רבקה, אחותו של רס"ן משה אברהם בר-און ז"ל, בן 23 מרעננה, מפקד פלוגה בגולני, התגאתה בשירות במילואים ובקרוב היא מתכוונת לחתום קבע ובכך להנציח את זכרו: "אחי אהב מאוד את הצבא ואני רוצה להמשיך את דרכו. כשאני עולה על מדים אני מרגישה אותו".
ההיכרות שלהן החלה במפגש משפחות שכולות בבא"ח גולני, ומאז הן אחיות. "אנחנו מדברות כל יום. אני עוברת עוד מעט לתל-אביב ואהיה קרובה יותר אליה", מספרת עטרה. לפני כחודש, כשרבקה התחתנה, כל הפלוגה הגיעה, וגם עטרה הייתה שם. המסע לצ'כיה חיזק עוד יותר את הקשר ביניהן: "היו לי דילמה וחששות לעזוב לכמה ימים את הארץ, ורגשות אשם כי עדיין יש מלחמה ואנחנו פה", אומרת רבקה. "מצד שני, יש לנו לגיטימציה להיות פה, כי שילמנו מחיר כבד וגם לנו מגיע רגע. אנשים במילואים אמרו לי 'תיהני', ואני אמרתי להם שהייתי מעדיפה לא לצאת. לא יודעת אם יש פה כיף והנאה, שומעים הרבה על שכול".
"יש כאן גם כיף", מתקנת אותה עטרה ומוסיפה: "ככה אני מנציחה את אחי. הוא היה מאוד מצחיק וציני. אני בוכה מלא ומנסה לפצות על זה בצחוק כדי שיהיה גאה בי. הייתי האדם הכי שמח בעולם וממש רואים בתמונות שהניצוץ כבה, אז הדרך שלי להנציח אותו היא להחזיר את הניצוץ".
"יושבים חבורה של צעירים וצוחקים ונהנים, והשיחות בלילה הן 'מי מת אצלך ואיך', שחורות וקשוחות", מתארת עטרה. "בארץ אווירת המלחמה פיזית באוויר. כאן אווירת המלחמה היא נפשית. השכול כל כך נוכח, אז אפשר רגע להניח אותו בצד". רבקה: "זה לא היה יכול לקרות בסיטואציה אחרת. יש משהו בחו"ל שמנתק אותך לגמרי. אין לנו לאן לברוח. זה מאפשר לך להרגיש יותר ממה שאתה יכול להרגיש בארץ".
אחרי המסע בצ'כיה, המסע של האחים השכולים בישראל ממשיך יחד. בעמותת "משפחה אחת" אומרים: "לפי מסעות קודמים, אנחנו יודעים שממדי החוסן עולים באופן משמעותי אחריהם. אנחנו לא עוצרים כאן, וכבר מתכננים שיהיו עוד מסעות כאלו בעתיד".
