אביב
אַפְּרִיל, בִּשְׁבִיל מָה חָזַרְתָּ?
אֵין דַּי בְּיֹפִי.
כְּבָר לֹא תּוּכַל לְהַשְׁתִּיק אוֹתִי בָּאֹדֶם
הַדָּבִיק שֶׁל הֶעָלִים הַקְּטַנִּים הַנִּפְתָּחִים.
אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת.
הַשֶּׁמֶשׁ חַם עַל צַוָּארִי וַאֲנִי בּוֹחֶנֶת
אֶת קוֹצֵי הַכַּרְכֹּם.
לַאֲדָמָה רֵיחַ טוֹב.
נִרְאֶה שֶׁאֵין שׁוּם מָוֶת.
אֲבָל מָה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל כָּל זֶה?
לֹא רַק שֶׁתַּחַת הַקַּרְקַע אוֹכְלוֹת רִמּוֹת
אֶת מוֹחוֹת הָאֲנָשִׁים.
הַחַיִּים עַצְמָם
הֵם לֹא כְּלוּם,
סֵפֶל רֵיק, גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת עֵירֹם.
אֵין דַּי בְּכָךְ שֶׁבְּכָל שָׁנָה, בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה,
אַפְּרִיל
בָּא כְּמוֹ אִידְיוֹט, מְלַהֵג, מְפַזֵּר פְּרָחִים.
ביל הולְם
ושוב אביב
מָה הַכַּעַס הַזֶּה עַל עֵשֶׂב וְיַרְבּוּז
וּכְנִימוֹת הַקּוֹטְלוֹת אֶת הַיַּעֲרָה?
זוֹ דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם.
הֲרֵי אָנוּ הֵם הַמְּדַשְּׁנִים
אֶת יִסּוּרֵינוּ וְאוֹהֲבִים אוֹתָם.
שְׂדֵה שֵׁינָן אֱנוֹשִׁי אֲנַחְנוּ,
כָּל פֶּרַח צָהֹב הוֹמֶה:
עוֹד מִלְחָמָה אַחַת, עוֹד אֶחָד
מִן הַשַּׁלִּיטִים הָאֵלֶּה, וְאָז נַפְסִיק.
כָּל מַשְׁקֶה הוּא הַמַּשְׁקֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁתוּי,
וְאָז עוֹד אֶחָד, וְעוֹד אֶחָד,
וְכֻלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת זֶה, בְּכָל
הַשְּׁקָרִים הַיְּדוּעִים שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים זֶה לָזֶה,
כְּשֶׁאָנוּ נִרְכָּנִים אֶל הַמַּעְדֵּר.
