שתי תפניות אסטרטגיות חוותה ישראל מאז אוקטובר 2023. הראשונה הייתה מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס, ופתיחת המלחמה בידי חיזבאללה בצפון. ההתרעה הישראלית לא תיפקדה. ההרתעה הישראלית לא עבדה. ישראל הגיבה בהפעלת כוח יוצא דופן בדרום, ובמגננה אגרסיבית בצפון. מטרות המלחמה הושגו באופן חלקי: יכולותיו הצבאיות של חמאס נהרסו במידה רבה, אבל לא לחלוטין. אין משטר חדש ברצועת עזה, ולכן חמאס, מעל או מתחת לשטח, עודנו בשליטה. זה נכון גם באזורים שבהם צה"ל לחם, טיהר ופירק תשתיות טרור. עשרות חטופים חזרו הביתה, אבל רובם לא, וסיכוייהם של האחרים לשוב הביתה בחיים דועכים. חיזבאללה ספג מכות כואבות, אך הצפון שומם. תושביו פליטים. מראשית המלחמה אני יורד דרומה, לעוטף עזה, או עולה צפונה, לאצבע הגליל או הגליל המערבי. בצפון התחושה מפחידה יותר; שם האויב לא רוסק.
התפנית השנייה אירעה השבוע, במתקפה ישירה ומסיבית של איראן על מדינת ישראל. אפשר לשמוח ולהכיר תודה לצה"ל, חיל האוויר, אמ"ן, בנות הברית שלנו, התעשייה הביטחונית המפוארת שבנינו כאן. כל השמחה הזו לא צריכה להסתיר את התפנית: כוחה של ישראל כה מדורדר שמשטר האייתוללות עשה דבר יוצא דופן – ביצע מעשה של פתיחת מלחמה נגדנו. ההתנקשות בדמשק הייתה, ובכן, התנקשות. לא התקפה על אדמת איראן, ולא אירוע פומבי. בוודאי שלא הודעה רשמית על מתקפה אווירית כוללת. למען הפרספקטיבה: רוסיה בכבודה ובעצמה לא ביצעה מתקפה כה נרחבת נגד אוקראינה של טילים בליסטיים כבדים, בלילה אחד, בכל המלחמה. בניגוד לכל תיאוריות הקונספירציה, איראן תיאמה את שעת הגעת הכטב"מים, טילי השיוט וירי הטילים הבליסטיים; המתקפה תוכננה להצליח, לא להיכשל. חיל האוויר המחיש יכולת עילאית, והיא חסכה לנו נזקים וקורבנות.
3 צפייה בגלריה
חגיגות המתקפה על ישראל, השבוע בכיכר פלסטין בטהרן. טעות דרמטית בהערכה
(צילום: איי-אף-פי)
אך התפנית שביצעה איראן, להתערב ישירות במלחמה ולתקוף חזיתית, נובעת ישירות ממצבה האסטרטגי הקשה של ישראל. האם ב-5 באוקטובר 2023 טהרן הייתה מעיזה לבצע מתקפה כזו, בתגובה להתנקשות בדמשק? כמובן שלא. גם התגובה הבינלאומית החריפה שראינו הייתה חריפה הרבה יותר, אילולא המלחמה בעזה.
שאלת התגובה ריחפה בכבדות באוויר השבוע. הרעיון הראשוני, כפי שפורסם כבר, היה תגובה מיידית באותו הלילה. כך, עד אור הבוקר, יוכלו שני הצדדים להכריז ניצחון: האיראנים שיגרו (ודבר לא פגע, לא באמת) וישראל תהלום (וזה היה פוגע, באמת), ואבק הקרב יאפשר לאירוע להסתיים. זו הייתה תוכנית נבונה מאוד, לפי מידת הפגיעה ועוצמת ההתקפה האיראנית. אבל זה לא קרה. מדוע? תלוי את מי שואלים. יש גורמים מדיניים בכירים שאומרים, בפשטות, שנתניהו לא רצה. אחרים טוענים שהייתה בעיה מבצעית. משיחות עם גורמים במערכת הביטחון, לא הייתה כל בעיה מבצעית. הטייסים היו נכונים לבצע.
ההסכמה היא שחייבים להגיב. הדרג המדיני בישראל סחוף מסקנות וצרוב מביקורת על ההרתעה שנמוגה. בצפון, בדרום. הוא היה נחוש שזה לא יקרה גם במזרח, מול הארכי-אויב. "ששוב לא נחזור על עידן נתניהו, שכל רקטה שנורית, כל אוהל של חיזבאללה שמוקם, מחליטים להבליג ולהגיב בפעם אחרת. ככה הגענו ל-7 באוקטובר", אם לצטט בכיר אחד. צה"ל, חבול מ-7 באוקטובר, גם דוחק לפעול. כפי שדחק בליל 11 באוקטובר, כאשר ישראל החליטה, ברגע האחרון, שלא להנחית מהלומת מנע נרחבת על חיזבאללה. האם אפשר להפריד בין הדעות המקצועיות והעמדות המדיניות ובין לחץ ציבורי, תדמית שספגה מהלומה, טראומה, שובל של כישלון היסטורי שמלווה את המחליטים ושהם מנסים להיחלץ ממנו? כנראה שלא.
ועכשיו, ההתלבטות. אם מגיבים (כנראה אחרי פסח, לפי פרסומים זרים), בתגובה מדודה ומדויקת, ואיראן מגיבה במהלומת נגד, כולל עם חיזבאללה - מה עושים אז?
טהרן הבטיחה שלא משנה מה תהיה התגובה הישראלית, היא תגיב מהר יותר ומיד. המשמעות יכולה להיות גלישה למלחמה אזורית. או שישראל תבליג על התקפה איראנית שנייה; ואז מה עשינו, בעצם.
אם דוחים את התגובה לטובת פעולה בעתיד, חשאית או אחרת, מה מונע מהאיראנים לשגר טילים וכטב"מים בכל פעם שיתחשק להם – ולקבוע משוואה חדשה, שבה ישראל מופצצת תדיר, ולא מעזה?
אלה החלטות מורכבות. לא לחינם ארה"ב נמנעה מהטלת וטו פומבית על תגובה ישראלית. בוושינגטון עוד המומים מכך שאיראן - אותה איראן שעימה הם מנהלים דיאלוג חשאי במשך שנים – תקפה בעוצמה הזו. האמריקאים מאותתים שהם יבינו אם ישראל תגיב, וימשיכו להגן עליה. אך לא ישתתפו בהתקפה ממש.
צריך לומר כמה דברים. הראשון הוא שאסטרטגיה מחייבת החלטות קשות. ובמילים אחרות: ויתורים קשים. אם מתעדפים את השבת החטופים, הבסת חמאס והפסקת ההתקפות של חיזבאללה בצפון – זה מחייב להימנע מפתיחת זירה נוספת, ענקית.
השני הוא שהאיראנים ספגו במשך שנים את הפגיעה בהרתעה שלהם. לפי גורמים זרים ישראל חיסלה שוב ושוב, בתוככי איראן ומחוצה לה, מדעני גרעין, אנשי משמרות המהפכה ושאר מרעין בישין. מדוע הם הודיעו שיגיבו "במקום ובשעה" ולא עשו דבר? כי זה סתר את האסטרטגיה שלהם. זו שמחייבת סבלנות בדרך ליעד נרחב יותר, של יצירת הגמוניה אזורית והימנעות מעימות ישיר עם ישראל וארה"ב. עד שביצעו תפנית, מסיבותיהם.
מטרתו העליונה של סינוואר הייתה לייצר מלחמה אזורית. הוא רצה "שיטפון". האם ישראל רוצה לשרת את המטרה הזו – או לנטרל אותה? נכון שאסור לתת לאיראנים ליצור משוואה חדשה. אבל ייתכן שהדרך הפשוטה ביותר היא להמשיך ולהתנקש בגורמי טרור אזוריים, איראניים או אחרים, כאילו ההתקפה ב-14 באפריל לא התרחשה.
אם כבר מדברים על סינוואר. בשבוע האחרון, בחסות המערכה מול איראן, מנהל חמאס מבצע השפעה ברצועת עזה, שמוכוון גם לציבור בישראל. הוא נותן את הרושם שהאוכלוסייה חוזרת לצפון ומרכז רצועת עזה. זהו הקלף המרכזי של ישראל לקראת עסקת חטופים. ברצועה לא מתקיים כעת מאמץ צבאי נרחב ("עצים", בלשון צה"ל) בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה. במקביל, גם לא מתקיים דיאלוג אמיתי לקראת עסקת השבת חטופים, אחרי תשובת חמאס – תשובה שהיא שונה בתכלית מה שציפו המתווכות. אין כבר ספק, לאור העדויות שהביאה אילנה דיין ב"עובדה", שנתניהו תקע מקלות בגלגלי העסקה. אבל זה רק חלק מהסיפור. חמאס איננו מתומרץ לעסקה. סינוואר ראה חברה ישראלית מלוכדת לפני כמה חודשים; היום הרבה פחות. הוא ראה ברית עם ארה"ב; היום היא מאותגרת קשות. הוא ראה את צה"ל כובש שטחים חדשים בעזה, בפעילות אוגדתית מסיבית. היום יש כמה מאות לוחמים ברצועת עזה. סינוואר נזקק נואשות לכניסת סיוע ומזון לרצועת עזה, והתעקש על "500 משאיות ביום" במגעיו לעסקת חטופים; היום הוא מקבל את זה מבלי שחטוף אחד חזר. הוא שאף למלחמה אזורית, ואז התאכזב לגלות שחיזבאללה והאיראנים לא נלהבים. השבוע, טהרן למעשה הצטרפה.
ישראל רצתה להשיב את החטופים, להחליף את המשטר בעזה ולהחזיר את השקט לצפון. היא לא השלימה אף אחד מהמהלכים האלה, ובחלקם יש נסיגה משמעותית. שוב, הרבה מאוד מהכישלון קשור לניהול המלחמה בידי בנימין נתניהו. הדחיינות, ההססנות והבלגן הם בלתי נשלטים. גם תומכיו המובהקים של ביבי בממשלה מודים שככה כבר אי-אפשר. בהתחשב במצב הזה, האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להיכנס למערבולת חדשה, מול האיראנים? את המלחמה צריך לנצח, חשב אברהם לינקולן, והחליף שוב ושוב את הגנרלים שלו, עד לעייפה. את האיראנים צריך לנצח, ולהרתיע. האם נתניהו המחיש יכולת לעשות זאת? לנהל מלחמה מורכבת עוד יותר? הרי אפילו החלפת משטר חמאס ברצועה, אחרי השמדת כוחו הצבאי, טרם נידונה ברצינות.
מהו ניצחון? החטופים חוזרים הביתה, חמאס לא שולט ברצועה, חיזבאללה מורחק מהגבול, ציר הטרור האזורי מבודד ולא מתעצם, לישראל יש נורמליזציה עם סעודיה וארה"ב מחזקת את אחיזתה באזור. לא את הכל ניתן להשיג, ולא את הכל אפשר מיד. ובכל זאת, זו השאלה: האם ישראל פועלת להשגת ניצחון – או נותנת לטעויות, שלה או של אחרים – להסיט אותה אל מערבולות שבתחתיתן אין דבר הקשור במטרות האלה.
הכישלון של אמ"ן / התפנית האסטרטגית הראשונה, הצלחתו המסיבית של חמאס בפגיעה עמוקה בישראל וברצח המוני, נבעה מכשל מערכתי נורא של קהיליית המודיעין, ובעיקר אמ"ן והשב"כ. הבעיה לא הייתה במחסור במידע. כפי שכולנו יודעים, המידע היה קיים במערכת; הקמת פרויקט מודיעיני סדור ("פרשייה") והפקדת קב"רים מוכשרים ונחושים עליו היו מניבות עוד ועוד מודיעין. על מה שהתרחש ב-8200 כתבתי כאן בהרחבה. אך הטעות לא הייתה רק שם, אלא גם בהבנת כוונות האויב, לעומק, מעבר לכל פרט טקטי. אמ"ן מחקר נכשל לגמרי. הכישלון היה יכול להימנע, עד שעתיים, שעה או חצי שעה לפני שמחבלי הנוח'בה פרצו את הגדר; במובן זה הוא גדול בהרבה ממחדל יום הכיפורים. אז, הצבא היה במידה מסוימת של כוננות, ובשלב מסוים הגיעה ידיעת זהב מהמוסד. זה היה מאוחר מדי, אך פעולות מסוימות (נניח חיזוק גדודים ברמת הגולן) נעשו. כאן לא הגיע שום דבר. לראש חטיבת המחקר אמרו שהוא יכול לחזור לישון.
בתפנית האסטרטגית השנייה, זו של השבוע, סיפור המעשה איננו מתחיל מהחלטה של האויב. אלא שלנו. ישראל החליטה לבצע את ההתנקשות בדמשק בחסן מהדווי. כפי שפירסמתי בעמודים אלה, מתברר שהמוסד עודכן באופן כללי על כוונת ההתנקשות, כחודש לפני הפעולה - בישיבה משותפת. אך הוא לא ידע על המיקום (סמוך, על גבול או בתוך מתחם דיפלומטי) ועל השעה, בצהרי היום. צה"ל ואמ"ן הם שפעלו פה, וההערכה של אמ"ן שנמסרה לדרג המדיני לא הציגה אפשרות סבירה שטהרן תשבור את הכלים ותפתח במתקפה על ישראל. מחלקת בקרה, "איפכא מסתברא", כלל לא הופעלה בנושא. חמור מכך: גם יומיים-שלושה אחרי החיסול, במשחק מלחמה שנערך במערכת הביטחון, ובעוד האיראנים מאיימים בתגובה בקולם, התעקשו באמ"ן שלא צפויה תגובה ישירה באיראן. אגב, הם לא היו לבד. גם בארה"ב לא האמינו שהמנהיג העליון חמינאי ייקח סיכון שכזה. התוצאות ידועות: אמ"ן טעה. התוצאות הן קשות.
צריך לומר: להיות המעריך הלאומי זה עניין מתסכל וקשה. האחריות להתנקשות איננה על צה"ל ואגף המודיעין, אלא על הדרג המדיני. ראשי ממשלה מגיעים לאישור תוכניות – ולא מוכנים לאשר. זה קורה לא מעט. זו הסיבה שנבחרו. אין בדברים האלה כדי לשחרר את ראש הממשלה ושר הביטחון מעצם האחריות על קבלת ההחלטה.
אך הטעות של אמ"ן בהערכת התגובה האיראנית היא דרמטית. מה שמטריד לגביה הוא שגם במקרה של חמאס, באוקטובר 23', וגם כעת, באפריל 24', יש פרשנות מקילה ושגויה עמוקות לגבי כוונותיו התוקפניות של האויב. "זה כמו מצפן שמנסה למצוא את הצפון", אמר לי גורם ישראלי שהיה מעורב בדיונים, "והוא מנסה באמת, רק שיש עליו מגנט. והוא לא מצליח". אין ספק שצה"ל והמוסד לא היו ממליצים על החיסול בדמשק אילו ידעו שהוא עשוי להביא אותנו לסף מלחמה אזורית. מלחמה כזו, שוב, היא המטרה העליונה של יחיא סינוואר. כנראה שאם אמ"ן היה מעריך בסבירות "בינונית" את האפשרות לתגובה מסיבית איראנית, הדרג המדיני היה נרתע מאישור החיסול. מהדווי, עם כל הכבוד, לא היה קאסם סולימאני, וגם לא עימאד מורנייה. במקביל, אין ספק שאמ"ן הביא וממשיך להביא הישגים מודיעיניים טקטיים נפלאים – כולל כאלה שסיכלו חלק גדול מההתקפה האיראנית השבוע. החיילים והקצינים באמ"ן, ב-8200, עובדים יום ולילה, מילולית. כל הישג גדול שראיתם במלחמה הזו קשור אליהם. אבל משהו לא עובד, וכולם יודעים את זה.
הנה שורה תחתונה: הגיע הזמן שראש אמ"ן אלוף אהרון חליוה יפרוש. זה חיוני למאמץ המלחמתי, ולהתחדשות של אגף המודיעין. הגיעה העת שמפקד 8200 יוסי שריאל ילך הביתה. שניהם תרמו רבות לביטחון ישראל ועובדים ללא הרף במלחמה, אבל המשך שירותם בתפקיד גורם יותר נזק מתועלת – ויש על זה הסכמה, לא רק בדרג המדיני אלא גם בחלקים גדולים מהצבא. חליוה הודיע בצורה ברורה שהוא לוקח אחריות מלאה, וברור שיסיק מסקנות אישיות. לגבי מפקד 8200, הרוח שנושבת משם יותר יהירה, באופן מקומם (ראש אמ"ן מחקר עמית סער הודיע לאחרונה על פרישה בגלל גידול סרטני, אבל הוא לקח אחריות מלאה עוד קודם לכן).
לכך שחליוה ושריאל נשארים יש השפעה גרועה על המערכות מתחתיהן; שאלתי גורמים במערכת הביטחון על מי שהייתה עד לא מזמן ראש זירת הפלסטינים ב-8200 וחלקה בליל 6 באוקטובר. הקצינה, שמאז עברה לתפקיד אחר, לא ענתה לטלפון כל הלילה ב-6 באוקטובר. עוד פיסה בפאזל המחדל. הגורמים השיבו לי תשובה מקוממת: שזה קצת קטנוני, כי המפקד מעליה טיפל ממילא באירועי הלילה. אז זה לא היה משנה הרבה. זה סוג של תשובה שאפשר לתת רק כאשר המפקד של החיל, של אמ"ן, והבכירים האחרים, טרם פינו את כיסאותיהם. הגיעה הזמן לשינוי גדול באמ"ן, כן, גם תוך כדי מלחמה, ובכלל – אחרי למעלה מחצי שנה, הגיע הזמן לתפנית. לא של האיראנים, אלא שלנו.
