האביב. כמו נשימה שלמה של כל הבשמים הכי טובים בעולם ואור צהוב בהיר שגורם להכל להיות חד יותר. פעם היו סופרים את השנה מהאביב. ראש השנה הוא עניין חדש יחסית, כי בעצם התחלנו ביציאת מצרים. אפריל היה החודש הראשון. מזל טלה נותר הראשון בגלגל המזלות.
מודה, זה לא סתם. הרי יש תחושה של התחדשות. וכאילו, כמה עוד אפשר להתחדש ובכמה הזדמנויות השנה מאפשרת לנו להתחדש בה. אבל האביב בכל זאת שונה. הוא מפתיע, הוא קצר, הוא דקיק, בלתי מורגש כמעט. ובכל זאת אנחנו מתעקשים עליו. מתעקשים שגם לנו יש אביב, הזדמנות להתעורר מתרדמת, לנבוט, לפרוח, להזדקף.
האביב הוא הבטחה, הבטחה שהקור והחושך מתרחקים מאיתנו והשמש, הים והאור האינסופי עד 20:00 בערב — קרובים. אבל בניגוד לכדור הארץ המסתובב והזמן בלוח השנה שמתקדם, הקור והחושך לא מרפים מאיתנו. האם אי פעם ירפו?
פגשתי את שרה פרי, ניצולת שואה מדהימה, בת 85, ושאלתי אותה איך נרפאים? איך אחרי שהייתה במיידנק בבית יתומים לבד כשהייתה בת חמש, מאיפה הכוחות? מאיפה האמונה החוזרת בבני אדם? היא חייכה ואמרה שבסוף אין ברירה. שהחיים חזקים מהכל. סוחבים. הלב חוזר להתרחב.
הקיטורים על שטויות צצים שוב, והאדם רק רוצה להתגבר ולשכוח. כל אחד רוצה שזה לא יהיה הסיפור שלו. לא, אני לא רק שורדת שואה, היא אומרת לי. אני חלוצה, אני עצמאית, אני למדתי לכתוב ולקרוא לבד בגיל עשר, אחרי שלא הייתי בבית הספר בחיים.
הכאב יכול להתחלף בתחושת מסוגלות. הוא יכול לדהות. כמו שהאדמה שוכחת מהברד שהכה בה בחורף, מגשם שוטף ואגרסיבי. והעלים שוכחים מהקור העז והחושך של 17:00 אחרי הצהריים. והכביש שוכח שהוא הוצף מכל טפטוף הכי קטן. וגם אנחנו שכחנו שהמזגן באוטו לא עובד. ורק עץ הדקל לידינו נותן תזכורת לסופה שהתחוללה אי אז בינואר. מנסים שזה קצת ידהה, קצת יקל, מנסים קצת להכחיש. מוכרחים להמשיך לנגן.
ורק בלילה, היא אומרת לי, כשאין שליטה, כשהתת-מודע מקבל פס, זה חוזר. זה צועק, זה זועק. לתת-מודע אין אביב ואין פריחה ואין שעות. יש רק עלטה.
האם יהיה לנו אביב? אביב אמיתי בארץ שלנו? אביב שבו נתחדש באמת, נשיל את נשל השכול והכאב, נזדקף ונצעד לעבר קיץ חם ומלא תקווה?
הלוואי.
