בישראל יודעים שאם אתה גר במקום כלשהו ונתקלת באיתי אנגל והמצלמה שלו, סימן שמשהו מאוד לא טוב מתרחש סביבך. כמו שהופעתה של נגה ניר נאמן, למשל, מבשרת בדרך כלל על דברים חיוביים כמו חופשה, כך עצם הפגישה עם כתב המלחמות הוותיק היא אירוע בפני עצמו: לא המראות הם המסר, אלא מי שמתעד אותם. וזה מסר שאף אדם סביר לא רוצה לקבל.
1 צפייה בגלריה
yk13893228
yk13893228
(המסר הוא לא התיעוד אלא המתעד. "עובדה")
לכן שיגורו של אנגל למטולה במסגרת "עובדה" הוא אחד הרגעים הקודרים של חצי השנה האחרונה, שאפילו יום אחד בה לא סבל מעודף בהירות. מן הסתם, הוא לא הראשון ולא החמישי לתווך לציבור את ההשלכות הדרמטיות של ההחלטה לפנות את התושבים והתושבות משם זמן קצר לאחר שחיזבאללה הצטרף למערכה. אבל עם כל הכבוד לכל מי שהיה שם קודם, אנגל הוא מוסד המזוהה עם טרגדיות ואסונות של עמים שמשכנם אלפי קילומטרים מהארץ. לראות אותו במטולה זה לא רק עניין של "טלוויזיה"; זאת תמונת הפסד.
לא סתם משתמשים בשמו גם בהומור, כדי להמחיש את הטרלול. הרי הבדיחה, כאילו אנגל כבר לא צריך לטוס רחוק מדי על מנת להביא למסך ערים מופגזות וכפרים חרבים, כותבת את עצמה. הפיכתה למציאות היא ציון דרך. למעשה, העובדה שאפריל הגיע ופסח בא אבל מטולה נותרה יעד הגיוני ואף מתבקש עבורו, היא הכותרת החזקה ביותר של הכתבה. לא הבתים שנהרסו כאילו היו בנויים מנייר רטוב, לא החמ"ל שמופעל מתחת לאדמה כמו בסרטים פוסט-אפוקליפטיים, לא לוחמי החיזבאללה שאורבים מעבר לגדר וגם לא הפער בין סרטי ארכיון מלבבים להווה עצוב. בסוף הכל ממילא מגולם במותג "איתי אנגל": השיער המתולתל, המבט החודרני, הצוואר האינסופי. את כל זה, לפחות בטלוויזיה, לא פוגשים בשמחות.
ובעיקר, אנגל נוהג לפקוד מקומות שהסכנה בהם נובעת לא רק מהאיום הביטחוני אלא גם מאווירת ההתנתקות הקולקטיבית: המרחק הפיזי של מטולה משאר חלקי הארץ לא השתנה, אבל היא כבר שרויה עמוק בתודעה כאזור דמדומים ריבוני, שבו ה"שלטון" קיים רשמית אבל התוקף שלו הולך ומתפוגג. המשמעות העמוקה של "איתי אנגל במטולה" היא שאנשים שאינם "איתי אנגל" לא יעזו להתקרב לשם.
כשרואים אותו באוקראינה, בעיראק ובכל הזירות המדממות שבהן דרך, התגובה היא לרוב צער על מוכי ומוכות הגורל, שאיתרע מזלם להיוולד או להיקלע למציאות של פחד ותקווה קלושה. אבל כשמדובר במטולה, נוספת על כך תחושה צורבת של השפלה (איפה זה ואיפה "כפסע מניצחון") וגם הרהור: במקרה של מלחמה כוללת עם איראן, אולי אנחנו מתקרבים מדי ליום שבו איתי אנגל יצלם כתבה בחיפה.