הטילים הבליסטיים לטווח הבינוני היו המרכיב המשמעותי ביותר, מבחינה אסטרטגית, במתקפת הטילים והכטב"מים האיראנית בליל שבת-ראשון. לטילים הללו יש ראשי קרב כבדים וחלקם אף מסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני, אם וכאשר לאיראן יהיה נשק כזה. רובם היו מדויקים ובעלי יכולת לחדור את מערך היירוט הרב-שכבתי של מדינת ישראל.
לטיל בליסטי רגיל יש מסלול קשתי שבו הוא מגיע לשיא הגובה מחוץ לאטמוספרה, בחלל, ואז מתחיל להנמיך עד שהוא חוזר לאטמוספרה ופוגע במטרה. למערכות היירוט אין בעיה לחשב את מסלולו. אבל אם ראש הקרב נפרד מגוף הטיל כ-100 ק"מ מהמטרה והוא מצויד במנגנון ניווט ומעוף עצמאי, הוא יכול לבצע תמרוני הטעיה שמשבשים את היכולת של מערכת היירוט להינעל עליו ולקבוע היכן יפגע. מערכת הניווט הזאת קשה מאוד לשיבוש באמצעי לוחמה אלקטרונית, והיא מדויקת מאוד.
בניגוד לעבר, אז היה צורך בפגיעת טילים רבים באזור המטרה כדי להשיג תוצאה, הטילים המדויקים הם סכנה של ממש. די בטיל אחד או שניים שיחדרו את מערכות היירוט כדי לפגוע ולגרום נזק משמעותי, גם אם לא מדובר בראש נפץ גרעיני, אלא קונבנציונלי, כמו שהיה לטילים ששוגרו מאיראן לישראל. רוב הטילים הבליסטיים במטח ששוגר לישראל היו מדגם "עימאד", שהטווח שלו 1,700 ק"מ ומשקל ראש הקרב 750 ק"ג. הטיל האחר, "חייבר שקאן" - טווח: 1,400 ק"מ, משקל ראש הקרב: 1,500 ק"ג. שניהם מדויקים ובעלי ראשי קרב מתמרנים.
אלמלא יורטו הטילים, הדיוק, המשקל ויכולת התמרון של ראשי הקרב שלהם היו עלולים להביא כ-60 טונות חומר נפץ לבסיס נבטים ולבסיס נוסף של חיל האוויר, ולגרום להרס, ואפילו להוציא אותם מכלל פעולה.
יתרה מזאת, מתברר שהאירנים עשו כבר בינואר ניסוי מבצעי "חי" בטילי "חייבר שקאן". הם שיגרו אותם בינואר השנה מדרום-מזרח איראן לבסיסי דעאש במחוז אידליב שבצפון-מערב סוריה, מרחק של 1,400 ק"מ. ארבעת הטילים ששוגרו פגעו במטרה במדויק וגרמו להרבה נפגעים. "הניסוי" נערך אחרי סדרת חיסולים המיוחסים לישראל של קצינים ממשמרות המהפכה, בדצמבר ובינואר, ואחרי פיגוע של דעאש ביום השנה לחיסולו של סולמני. השיגור התבצע מבסיס בדרום-מזרח איראן שחיל האוויר הישראלי יתקשה מאוד להגיע אליו. באזורים שאליהם שיגרו האיראנים את הטילים החדישים שלהם, לא הייתה כמעט הגנה אווירית ראויה, ולכן לא נוסתה באופן אפקטיבי היכולת של ראשי הקרב לתמרן ולחדור דרך מערך הגנה אווירית מתקדם כמו בישראל. אבל בלילה שבין שבת לראשון היו ארבעה ראשי קרב של טילי "עימאד" שתמרנו, חדרו את מערך ההגנה האווירית של ישראל, ונחתו בבסיס נבטים. ניתן להעריך שההתקפה ההיא, במבט לאחור, הייתה "ניסוי כלים" לקראת המתקפה על ישראל.
למרבה המזל, מערכת הביטחון והתעשיות הביטחוניות הבחינו כבר לפני כמה שנים בהתקדמות הרבה והמהירה של איראן. האיראנים לא רק צימצמו את הפער בינם לבינינו בתחום הטילים, אלא אף עברו אותנו, בוודאי מבחינה כמותית. הידיעה שלאיראן יש היום כ-2,000 טילים בליסטיים בעלי ראשי קרב כבדים ומדויקים גרמה נדודי שינה לאנשי מערכת הביטחון וצה"ל בישראל בשנתיים האחרונות. הטילים האלו, לצד ההתקדמות של איראן בתחום העשרת האורניום ומה שמסתמן כחידוש המאמצים לפיתוח הנשק הגרעיני עצמו, כל אלו ביחד מהווים איום שעשוי להיות קיומי עבור מדינת ישראל. כתוצאה מההכרה באיום המסוכן המתהווה בתחום הטילים, התגייסו התעשיות בישראל לפיתוח מענה שיאפשר למערכות החץ וקלע דוד ליירט את הטילים הבליסטיים המדויקים ובעלי ראש הקרב המתמרן.
ההרתעה הישראלית כלפי איראן לא נפגעה אחרי המהלומה. עובדה, האיראנים עושים כל שביכולתם כדי למנוע "מהלומת גמול" ישראלית. הם יודעים היטב שישראל יכולה להזיק להם, גם באמצעות סייבר, והם נערכים גם בתחום הזה.
חשוב לציין נקודה מעניינת נוספת. חסן נסראללה בצפון לא הצטרף בכל הכוח למתקפה האיראנית בלילה שבין שבת לראשון, כפי שניסו למשל לעשות החות'ים בתימן והמליציות השיעיות בעיראק. נסראללה, אולי אפילו בהוראת פטרוניו האיראנים, ישב על הספסל ומיקד את מאמציו באיסוף מודיעין במה שקורה בישראל.
עובדה שראויה לתשומת לב היא שמערכת פיתוח הטילים ואמצעי הלחימה באיראן, מתקדמת ככל שתהיה, אינה מקפידה על איכות המוצרים שלה. גורמים מערביים מאשרים שחלק ניכר מ-110 הטילים ששוגרו לא הגיעו למטרותיהם בגלל כשלים טכניים.
במתקפה האירנית ההיסטורית בלילה שבין שבת לראשון הוכח שהתפיסה המערבית-ישראלית ניצחה, ונתנה הגנה של 99 אחוז, אבל עכשיו רק מתחילה תחרות למידה ופיתוח, הן באיראן והן בישראל, לקראת הפעם הבאה שכנראה תבוא במוקדם או במאוחר. נקווה, שגם אז נהיה כמה צעדים קדימה לפני האיראנים.
