אחרי שנפצע ב-18 בנובמבר, הדבר האחרון שסמ"ר ירין ג'ורג' (21) העלה בדעתו היה שאת חג הפסח יחגוג בחיק משפחתו. בשבוע שעבר, רגע לפני שהשלים את מסמכי השחרור שלו מבית החולים, ירין נפרד מהחברים שהכיר במהלך השיקום. "זה מרגיש טוב", אמר בחיוך. "חיכיתי לרגע הזה כל כך, להתחיל את החיים".
הוא נפצע במתקפה הראשונה בג'באליה, כשהנמ"ר שבו היה ספג שני טילי נ"ט ואש קלצ'ניקוב. ירין ועוד שבעה חברים לצוות יצאו מהנמ"ר, ובזמן הזה ירו המחבלים טיל נוסף ועוד צרור יריות. החובש הקרבי סמ"ר שלמה גורטובניק נפל בקרב, וחמישה נפצעו, בהם ירין שנפצע קשה.
לפני שהוא עושה את דרכו הביתה מבית החולים, ירין משחזר את רגעי הפציעה. "ראיתי שכולי דם, בכל מקום. באותו רגע אמרתי שזהו. ישבתי על הרצפה, איבדתי כמויות מטורפות של דם אחרי שנפגעתי מארבעה כדורים. הוא פונה במסוק של 669 לבית החולים בילינסון, שם נותח במשך שמונה שעות. בניתוחים נוספים שלפו מגופו שלושה מארבעת הכדורים שספג. "האחרון עדיין איתי, נשאר למזכרת", הוא אומר. לאחר מכן עבר לשיבא והחל בתהליך השיקום הארוך.
"נתקלתי בסיטואציה שבחיים לא חשבתי שאתקל בה", הוא מספר בגילוי לב. "אתה בן 20 ואתה כמו תינוק שצריך לטפל בו. לא יכול לאכול, לא יכול לשתות, לא יכול להתקלח, לא יכול לשטוף פנים, לצחצח שיניים. אתה מרגיש נטל. כל היום להיות איתך, כל היום להאכיל אותך, לדאוג לך, לנקות אותך. אני מעדיף להיכנס לעזה 50 פעם ולא לעבור דבר כזה".
מהרגע הראשון שהגיע לשיבא ליוו אותו ברמה היומיומית: בריפוי בעיסוק, בפיזיותרפיה, בהידרותרפיה, בליווי רגשי - מהפרטים הקטנים ועד לגדולים. "הגעתי לפה כולי מרוסק, על כיסא גלגלים, אני יוצא שלם, ברוך השם, על שתי רגליים. וזהו, חוזרים לחיים האמיתיים. מכאן לדרך חדשה ואני אסיר תודה על כך, אני לא חושב שהייתי יכול להשתקם ברמה שהשתקמתי במקום אחר בארץ ברמה כזאת וגם לא בעולם".
ביום השחרור, בדרך לחג החירות שלו, הוא אומר: "הפציעה דפקה לי קצת את התוכניות אבל הגעתי לרגע הגדול. אמנם לא איך שרציתי להגיע אליו אבל הגעתי. מפה נשאר לנו רק להתחיל לחיות, ליהנות, לשמוח ולהיות מאושרים כי לדעתי זה הכי חשוב בחיים". מעבר לשיקום, הוא הציב לעצמו מטרה לחזור לעצמו בגרסה טובה משהיה לפני הפציעה, אבל הוא יודע שהדרך לשם ארוכה, "אולי אני צריך לסבול קצת בשביל לחזור לעצמי אבל זה יקרה ויגיע, הכול עניין של זמן". הוא מתכנן להתחיל ללמוד, לטוס לטיול "קטן-גדול לנפש" בעולם וגם לחזור לשחק כדורגל, ובסופו של דבר גם למצוא מקום משלו.
השיקום שימש מסגרת עוטפת שעזרה מאוד, ולכן הפרידה ממנה מלווה בלא מעט חששות. "בסופו של דבר, זה לופ שחוזר על עצמו. כשאין מסגרת, יש פחד מהבום הזה. היה צבא, לפני זה בית ספר וכדורגל, ועכשיו לא יהיה כלום. הייתי רגיל למסגרת. כשהייתי בצבא ידעתי שיבוא היום שאחרי השחרור וגם אז לא ידעתי מה לעשות עם זה. עכשיו זה קצת תופס אותי עם המכנסיים למטה, הכל מרגיש מוזר וחנוק ואני לא יודע איך אני אקבל את זה אז זה. אולי יהיה קצת קשה, אבל חייבים להשלים עם זה".
הפציעה שינתה אותו, לדבריו, "ברמות קיצוניות" ונראה שאם הגוף התחיל להחלים, לנפש ייקח עוד לא מעט זמן. "הקשיים שלי הם עדיין נפשיים וגם פיזיים, אבל יותר נפשיים. אני ישן פחות, חי לפי מצבי רוח, זו התחושה. לא כמו שהייתי פעם, לא אותה שמחת חיים, לא אותו כלום ויש הרבה קשיים". ג'ורג' חושש מהרגע שהוא ירגיש את ירידת המתח ללא המסגרת של בית החולים וחבריו לאשפוז, אך מנגד יש לו משפחה ובת זוג שתומכים בו.
בדרך לחופש, הוא מייחל "שכל החיילים יחזרו בשלום בעזרת השם וגם החטופים, ושנדע ימים טובים יותר". המשאלה הכי גדולה של ג'ורג' ברגע השחרור היא שמחלקת השיקום "חוזרים לחיים" שנפתחה בשיבא עבור חיילים פצועים בעת המלחמה תיסגר כמה שיותר מהר. "צריך להשאיר את המיטות למבוגרים, ולא לנו".
