שלום אביטן היה כמו אח שלי, איבדתי את החבר הכי טוב שלי. הייתי השותף שלו בחדר כשהיינו שחקנים והשותף שלי לקפה כל שבת, עד לתקופה האחרונה. שלום היה כוכב כדורגל.
כוכב קודם כל מבחינת יכולת. גם אני הייתי חלוץ, לידו. היו לו תכונות מדהימות. בכל רגע נתון הוא יכול היה לכבוש. הייתה לו בעיטה אדירה, נגיחה עוצמתית ובעיקר מיקום, שזאת התכונה הכי חשובה לחלוץ. הוא ידע בדיוק איפה לעמוד במקום הנכון בזמן הנכון. הוא לא היה שחקן של תנועה, של לרוץ לכדור. אנחנו היינו עושים את זה בשבילו. אבל כשהכדור היה אצלו, כל רגע יכול היה לקרות משהו. היכולת שלו הייתה מפתיעה. הוא היה יכול לקבל כדור במרחק של 30 מטר מהשער, כולם היה מצפים שהוא יעצור וימסור, אבל אם הוא החליט שזה הזמן לכבוש, הוא היה משחרר בעיטה ועושה את זה.
הוא היה כוכב גם מחוץ למגרש. הווינריות שלו הדביקה אותנו. אין אצלו אחד בפה ואחד בלב. מה שהוא חושב הוא אומר. בן אדם אמיתי. אם הוא שנא אותך, הוא שנא אותך. אם הוא אהב אותך, אז הוא אהב אותך עד הסוף ונתן לך את החיים שלו. כולם ידעו שעל המגרש הוא לא שולט בפה שלו. הוא היה יכול לקלל וידענו כבר שזה מהרגש שלו למשחק. הייתי אומר לעצמי: "לא משנה. זה שלום" ועובר הלאה. היו אנשים שהיה קשה להם לקבל את זה, וזה היה יוצר שריפות. בגלל שאני הייתי החבר הכי טוב של שלום, אני הייתי על תקן הכבאי של הקבוצה. מכבה את השריפות שלו.
לפני חודשיים נודע לי ששלום חולה. היה לו קשה מאוד להיות במצב הזה. תמיד הוא היה הפחדן הכי גדול מרופאים. היו נותנים לי זריקה והוא היה בוכה מהכאב. לעצמו הוא תמיד סירב לקבל טיפול לפציעות. התקופה האחרונה הייתה קשה. עכשיו קשה לי.
שלום, אני אוהב אותך!
הכותב היה שותפו לקבוצה של שלום אביטן במשך ארבע עונות.
הביא לדפוס: שי מוגילבסקי
