הציור הגדול // אסף פינקוס } אפיק } 384עמ'
אלה גושן היא פרופ' לתרבות ואמנות ימי הביניים בעלת שם עולמי וראשת החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב. על פניו היא חוקרת, מרצה מהוללת, מנחה מיתולוגית של דוקטורנטיות רבות, שיש בכוחה להפיל ולרומם את הקריירות האקדמיות שלהן; מרגרט מהֹוָיה היא אם מנזר נערצת ואימתנית השולטת ביד רמה בנזירות שתחת השגחתה במנזר וינְהאוּזֶן שבסקסוניה. השנה היא 1235, ובעוד שבועות מספר ינחת על ראשן "הפֶּריקוּלוֹזוֹ", צו אפיפיורי אכזר המורה לכלוא את הנזירות וינהאוזן בין כותלי המנזר. שתי הנשים הללו עומדות במרכז הרומן ההיסטורי 'הציור הגדול', רומן הביכורים של אסף פינקוס, גם הוא פרופ' בעל שם לתולדות האמנות של ימי הביניים באוניברסיטת תל-אביב, המומחה, בין השאר, לאמנות גותית במרחב דובר הגרמנית. מצויד במחקרים אקדמיים רבים שערך, ושנדמה לעיתים שמצאם בעת שערך חפירות ארכיאולוגיות בארץ התיכונה של טולקין — פסלי ענקים, דימויי אלימות ואימה, פטרונות דתית, אזרחית ומגדרית ועוד — ניגש עתה פינקוס באותו הלהט לכתיבת רומן היסטורי.
כבר מהעמודים הראשונים של הספר, אנחנו מבינים שלא צריך לגרד יותר מדי מעל פני השטח כדי להבין מי הן באמת שתי הנשים שמניעות את עיקר העלילה. אלה גושן אמנם נערצת, אך היא למעשה מעוררת אימה, שנאה ואף פלצות. ייתכן שימי זוהרה של החוקרת הדגולה כבר מאחוריה; תגליתה הגדולה והנועזת בנוגע למהות מפעלן הסודי של מרגרט ונזירותיה נקטלה באכזריות על ידי רובם המכריע של עמיתיה בעולם, וייתכן שמרותה נישאת כעת אך ורק על אדי הדלק שנותרו במכבש הגדול שהייתה. כך או כך, מנקודת המבט של ה"הווה" ברומן — ככל הנראה סוף שנות ה-90, שבהן ההמצאה שנקראת אינטרנט הייתה עדיין בחיתוליה — אלה גושן עודה והינה המושלת הבלתי מעורערת של החוג על שלל מרציו, תלמידותיו ומזכירותיו, או כפי שמכנה זאת פינקוס "החצר". גם למרגרט, המכונה "מרגרטה הגדולה בעלת החזיונות", שידועה ב"ניסים המופלאים שחוללה בכל רחבי אירופה", יש חצר. תרתי משמע, זאת הארכיטקטונית שעומדת בלב כל מנזר ושגורלה יהיה רע ומר כגורלה של "החצר" האנושית של הנזירות, שעליהן היא מופקדת ושמעריצות אותה הערצה עיוורת.
אף שמאות שנים מפרידות בין אלה למרגרט, פינקוס מותח קווים מקבילים רבים בין השתיים, שהשפעה רבה להן בעולם ההשכלה של ימיהן השייך לגברים (ההיררכיה הכנסייתית של טרום-הרפורמציה ועולם האקדמיה בסוף המאה ה-20); החל בשערן הקלוע לצמות ועין נגועה בדלקת, וכלה באימוץ ערכי ומנהגי כוחנות, עריצות, זדון ומניפולציה לטובת השימור העצמי. אין ספק שלפינקוס יש אג'נדה, לאו דווקא זאת הפמיניסטית-מגדרית, שברוחה כתוב הרומן; כל פסקה ופסקה בו עוצבה מנקודת המבט של הדיכוי השיטתי של הגברים את הנשים, וכפועל יוצא, כאמור, נשים שהפנימו את המציאות השלטת, גם הנשים הממוקמות תחתן בשרשרת המזון. הרעיון העמוק יותר שבו פינקוס מבקש לדון לקוח דווקא מתחום המחקר ההיסטוריוגרפי המעמת את ההיסטוריה כמדע עם אמנות הסיפור, בין אם הוא מסופר ברומן, או כייצוגים אמנותיים, כציור, פסל, או שטיחי הגובלן של נזירות וינהאוזן, שעלילות הכפירה שרקמו עליהם עוררו את הזעם הצדקני של האפיפיורות.
השאלה הגדולה במפתח הרומן היא מהי אמת היסטורית (לטעמי, אגב, לא קיימת חיה כזאת, היסטוריונים ניטרליים שרוחם אינה מתערבבת בעבודתם). רבים וגדולים דנו בשאלה — מהרודוטוס ותוקידידס בעת העתיקה ועד האסכולות ההיסטוריוגרפיות של העת המודרנית, וקצרה היריעה מלמנות אותם. מעטים יותר חשבו על הרומן ההיסטורי — סוגה שחיה שנים רבות לפני שנולדה ההיסטוריה כמדע המחייב להמציא תעודות, כתובות, עדויות ושאר ממצאים כדי שאפשר יהיה לספר סיפור. כדי לכתוב רומן היסטורי צריך מקלדת ודמיון. אומברטו אקו, בחיבורו 'הערות בעקבות שם הוורד', מבחין בין רומן היסטורי שבו פועלות דמויות היסטוריות אמיתיות לצד דמויות בדיוניות, והרומן ההיסטורי שבונה בתוכו את התקופה ומסייע להבנת ההיסטוריה בצורה הטובה ביותר. 'הציור הגדול' הוא רומן היסטורי המשלב בין שתי הקטגוריות האלה אך שאינו בהכרח מבקש רק לפרוס בפנינו את הקורות במנזר מסתורי אי שם בסקסוניה במאה ה-13, אלא להתבונן בסיפור, בממצאים, במספרת ובקוראים, ובאופן שבו הם מתקשרים זה עם זה.
נקודה מעניינת נוספת היא בחירתו של פינקוס למקם את ההווה של ספרו לא בימינו אלא דווקא בסוף המאה ה-20. ייתכן שאלה השנים שפינקוס מכיר היטב מהשנים שהוא עצמו היה דוקטורנט צעיר, וקל היה לו לתאר אותן מנקודת מבט זאת. עם זאת, קשה להתעלם מהתופעה העכשווית שספרים, סרטים וסדרות בוחרים למקם ה"הווה" שלהם לא היום, אלא הכי קרוב שאפשר ולו שהתקשורת בין אנשים תהיה פנים אל פנים ולא בסמסים או בפיד של איסטגרם. התפרצויות הזעם של פרופ' גושן בחדר המזכירות, במסדרונות ובאולמי ההרצאות, יכולות להתקיים בנחת במרחב הספרותי ההוא. לו מדובר היה בחוג לתולדות האמנות היום, סביר להניח שהתקשורת הייתה מסתכמת בהודעות קוליות בווטסאפ; ז'אנר משעמם ומתיש כשלעצמו, עוד לפני שביססנו עליו רומן שלם. מכאן שפינקוס כתב למעשה רומן היסטורי כפול — האחד הצולל אל ימי הביניים והשני אל 30-40 שנים אחורנית. מבחינה מספר שנים אין זה הרבה זמן, אבל מבחינה תודעתית-תקשורתית, הפער הוא שמיים וארץ.
נשאלת השאלה, האם כל זה אינו משא כבד מדי על כתפי ספר פרוזה אחד? בעשורים האחרונים העמיסו על הסוגה האומללה תפקידים, משימות ותיאוריות כה רבים, עד שהסיפור עצמו נזנח. אין לטעות, פינקוס הוא מספר מוכשר שיודע לבנות מתח, אבל אני מצירה על כך שלא הקדיש מחשבה נוספת לגודש הרעיוני והסיפורי, שבא בעיניי על חשבון הרגישות למהלך העלילתי ולאפיון הגיבורות. כולן, הנזירות וחוקרות האמנות כאחת, מוצגות באופן חד-ממדי עד כדי פרודיה, ומהר מאוד נוצרת התחושה של "הרבה מאותו הדבר". אני מקווה שברומן הבא שלו יטה אוזן יותר אל הסופר שהוא ומעט פחות לפינקוס האינטלקטואל, שכן בתור קוראת אצפה לבואו. •
