האימפריה של אישה אחת הפתיעה שוב ובליל שישי האחרון שיחררה אלבום כפול. אז האם The Tortured Poets Department ('מחלקת המשוררים המעונים') של טיילור סוויפט הוא יצירת המופת? והאם זה בכלל משנה? כנראה שלא, כי בדומה ל'קאובוי קרטר' של ביונסה, גם כאן אין מקום לספק: כשאלבום חדש שלה יוצא, העולם עוצר. למעשה, עבור מרבית האמריקאים (על פי סקר שהתפרסם לאחרונה, 53 אחוז מאזינים לה), החיים הם מה שקורה בזמן שמחכים לשירים חדשים של טיילור סוויפט.
בזהירות אך בנחישות אפשר לקבוע שהאתוס סביבה, שאותו היא מזינה בשבירת שיאים מוזיקליים, לא מאפשר התייחסות נקייה לפועלה. למעשה, סוויפט היא כמו הביביזם של הפופ - העמדות הידועות מראש מכתיבות את המציאות. לא בכדי הייתה זו סוויפט שהמציאה את מטבע הלשון haters gonna hate (שונאים ימשיכו לשנוא). כמי שספגה חיצי רעל מתחילת הקריירה, סוויפט יודעת שהשנאה עזה כמו האהבה, כך שהסוויפטיות ימשיכו לחפש רמזים בשירים ולפקוד את ההופעות, בעוד מתנגדיה ימשיכו לתהות איך קניה ווסט לא חיסל אותה כשעוד היה בתפקוד.
התגובות המקוטבות, כמובן, לא מטרידות את סוויפט. היא לא קידמה את האלבום החדש ובכך מסמנת את עליונותה מעל צרכיה הבנאליים של התקשורת. באופן דומה, היא מעל למבקרי המוזיקה. לא הם הכתירו אותה אלא הקהל, לכן, שפע המילים שייכתבו על האלבום מיותרות, מפני שלכולנו כבר יש עמדה: או ששונאים או שאוהבים. התוכן עצמו לא רלוונטי. אז איך האלבום החדש של טיילור סוויפט? בואו, אתם כבר החלטתם.
