בליל הסדר של שנת תש"ה (1945), השנה האחרונה למלחמת העולם השנייה, לא הצליח יונה עמנואל בן ה-19 לסיים את קריאת ההגדה.
״יצאתי מוקדם בבוקר לעבודת הפרך בברגן בלזן, וחזרתי בלילה לליל הסדר שבור ורצוץ כמו בכל יום בשנתיים וחצי האחרונות״, סיפר 40 שנה לאחר מכן בברית של נכדו בירושלים. ״אבי, אחי הבכור, אחי הקטן ואחותי הקטנה כבר לא היו בין החיים. מאות יהודים מתו שם יום-יום מעבודת הפרך, הקור הנורא, הרעב והמחלות. התיישבתי ליד מיטת אמי החולה בצריף שלה והתחלתי לומר את ההגדה. יין ומצות לא היו. היה והרבה: מרור. אמרתי בלחש את ההגדה, וכשהגעתי לברכת הגאולה — 'ה׳ אלוקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך' — הרגשתי שבפעם הראשונה אינני מאמין במה שאני אומר. מישהו מאיתנו עוד יגיע לגאולה? יראה את ירושלים? ישמח? פרצתי בבכי והפסקתי את אמירת ההגדה. לו יכולתי לדמיין אז״, המשיך ואמר, ״שאזכה להגיע לארץ ישראל, כשאחותי ושני אחיי עימי, להקים משפחה, לגדל שבעה ילדים ולהיות סנדק בברית המילה, אילו הייתי מסוגל לדמיין משהו מכל אלו, אולי הייתי מצליח לסיים אז את קריאת ההגדה״.
כששקועים בצרות קשה לראות את הפרספקטיבה ואת העתיד. אנחנו נוטים באופן טבעי לשקוע בצעקה, בעצב, ואולי אפילו בתהיה הנשמעת השנה: מה ההגדה, מה הפסח הזה לנו?
אין טוב מליל הסדר כדי לשאת, להכיל ולשדר את הדואליות בין הסבל והגאולה, חלק בלתי נפרד ממהותנו, מאז היותנו לעם. על פי המסורת היהודית עולים על שולחן ליל הסדר הכלים המפוארים שבבית, ואם אין כאלו בנמצא יש לשאול מהשכנים. מצד שני סיפור ההגדה ממטיר עלינו צרה אחרי צרה, ניסיונות לכלות את העם היהודי עם היציאה מהשבר כעוף החול האגדי.
גם האוכל מסמל עבדות וגאולה. המצה לזכר מאכלי העבדות הדלים במצרים, וגם סימן הישועה — הבצק שלא הספיק להחמיץ ביציאה הבהולה. המרור שמטבילים בחרוסת המתוקה. ארבע הכוסות — לשונות הגאולה וצבעם אדום כדם התינוקות הנרצחים בידי המצרים. אסופה של צרות מצמררות וסיומת של תקווה ושמחה "לשנה הבאה בירושלים".
הכמיהה לחוות ולהתחבר לשילוב המצמרר, שמסמל את העם היהודי באשר הוא, היא שהניעה יהודים גם במחיר של סיכון חיים בזמן האינקוויזיציה בספרד, או בזמן שואה, להתעקש על הסדר. באושוויץ-בירקנאו חגגו פליטי ורשה ב-1943 את הסדר כהלכתו בצל המשרפות, עם מצות וצימוקים ליין, שמצאו במסגרת עבודתם בקומנדו קנדה (שמיין את חפצי המושמדים) בתרמיליהם של יהודי יוון שנשלחו להשמדה.
ילד בן 12, היחיד בחבורה, שילב קושיה חמישית: "מה נשתנה, במה אנחנו היהודים שונים מכל העמים שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". כמה אקטואלי.
בכל שנה אני מתרגשת יותר מהדואליות של ליל הסדר, אותה חוויתי מאז עומדי על דעתי כבת לשרידה היחידה מהסדר האחרון המפורסם בגטו ורשה. מחד אני לא מאמינה שאני זוכה לקיים את הסדר בארץ ישראל. מאידך הצעקה. ולא חסרות סיבות לצעקה. לפני ארבע שנים, כמצורעי קורונה בבני-ברק, מבודדים מהמשפחה בסדר. השנה "ונצעק אל ה' אלוקינו," איש על ביתו ומשפחתו, על המשפחות השכולות, על מאות היתומים שנוספו מאז שמחת תורה, על החטופים ומשפחותיהם, צעקה גדולה ומרה של מרור לאומי. כשבמקביל עלינו לזכור את נצחיותנו כעם.
"החזיקו מעמד בטחו בה׳. אל לנו לדאוג חלילה לקיומו של כלל ישראל", אמר השל רפפורט הי"ד, מנהל הסדר האחרון בגטו ורשה, למשתתפים שאיבדו את רוב בני משפחותיהם, בסדר שהתנהל בליל פרוץ המרד. "גם אחרי האינקוויזיציה בספרד נשאר כלל ישראל חי וקיים. העיקר שאנו נתמסר על קידוש השם. ובזכות זה יוסיף כלל ישראל לחיות ולהתקיים לנצח". רק אחת שרדה מהסדר ההוא. אמא שלי. יחידה מכל משפחתה.
השנה נסב לשולחן הסדר עם חלק מצאצאיה, הילדים יחכו לאפיקומן וגם לשיעור של תקווה. אליהו הנביא, מבשר הגאולה, מבקר על פי המסורת היהודית בכל סדר שעורכים יהודים באשר הם. לכן אנחנו ממלאים כוס של אליהו ביין המשובח ביותר (שאחר כך מעורבב בכוס הרביעית של המסובים). פותחים את דלת הכניסה לבית, בעודנו קוראים ״שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך".
השנה נישא חרישית תפילה מיוחדת, שאליהו הנביא יביא את בשורת הגאולה לכל אחת ממשפחות החטופים, שעוברות סבל בלתי נתפס מאז שמחת תורה, ויגיע אל כל אחד ואחת מהחטופים באשר הם להשרות עליהם רוח של תקווה. חג שמח.
השנה נישא חרישית תפילה מיוחדת, שאליהו הנביא יביא את בשורת הגאולה לכל אחת ממשפחות החטופים, שעוברות סבל בלתי נתפס מאז שמחת תורה
